בקצה הרחוב של הנפש זה רק אני והעצב מכוסים בקרטון.
כבר שנים שאני מחפשת את השפיות שאמרו לי שיש בכתיבה.
והקבצן שליידי קצת שיכור, תמיד הוא מספר לי שהשפיות שלי היא מלאה והעצב ריק.
אילו היה אפשר לשכר  את העצב, הייתי מבקשת  ממנו לשתות אותו ,ושהעצב יתייבש לו בגרון.
ואם הוא ישתה יותר מדי העצב יתכווץ לו בחזה והוא יקיא אותו על הריצפה.
בקצה הרחוב של הנפש, הקרטון הוא חברי הטוב
ביותר אני מציירת עליו בגרפיטי את השפיות שאבדה לי, בלכתך.
בלילה, אני אוספת קבצנים שנמצאים באותו מצב ומנגן  להם על כינור, את שיריי.
לרגע הרגשתי כוכב, או מודל לחיקוי כמו בובה על חוט שמוחאים לה כפיים
וזורקים לה מטבעות.
רגעי לפני שעצמתי עיניי, שאלתי את הקבצן ליידי אם יש מקום מקום ברחוב המנוחה,
אמרתי לו שאני רוצה שהנפש שלי תנוח.
הוא אמר לי שמוות לא מהווה פיתרון לשום דבר, שאם אני רוצה אני יכולה לחלום על הנופים הרומנטיים שנכתבים על דפיי ושליבה עדיין ניתן לכיבוש,
רק אם אאמין בזה.
ואני, אמשיך לבלוע מילים להקיא את שיריי, לקבץ רגשות ולשלם עליהן בפרוטות הרגש, ולהיות בעולמך רק תו שמתנגן ונעלם...