ראיתי איזה סידרה, האמת דיי דבילית (אבל זה מה שיש לראות בלילה), ובכיתי.
אלוהים יודע מאיפה זה יצא ולמה זה יצא ככה.
הייתי לבד, ישבתי לסלון, ופשוט זלגו הדמעות על הלחיים, העיניים ניהיו אדומות, ובגרוני היה גוש שלא ירד.
אין לי סיבות לבכות, באמת שלא. הכל כל כך בסדר עכשיו. הכל כל כך שקט.
הלימודים זורמים (בקושי, אבל למי באמת אכפת?..), אז נכון יש קצת תקלים עם החברים, עם ההורים...
אבל תקלים תמיד יהיו.
אז יש לי נקע בשתי האצבעות ביד ימין- באצבע ובאמה. למה?..
התעצבנתי, וכשאני מתעצבנת יש לי דחף להוציא את זה באופן פיזיולוגי.. הבנתם?..
למקרה שלא, אז אספר לכם שכמעט הורדתי את הקיר בבית עם אגרוף. זה לא כאב, לפחות לא באותו הרגע.
זה כבר פעם שנייה שאני עושה את זה. אבל אני חייבת להודות שזה לא ממש בשליטתי כל הקטע. זה פשוט יוצא.
אני שונאת להיות בבאסה. שונאת את זה! אז אני מבליגה על כל הקטע וממשיכה הלאה. כמו שאני עושה תמיד.
מחר אני עולה למרכז, לחגוג את היומולדת עם המשפחה. לא רציתי לעלות, אבל פולנים יודעים לעשות רגשות אשמה...
אז זהו, וכמו תמיד, בהצלחה לכם, בהצלחה לי, בהצלחה לכולם. מי יודע, אולי אני אתפוס איזה זיון במרכז :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שירה לנצח