איך תמיד נכבה האור כשאני בוכה?..
לא נפגשתי עם הפיסיכולוגית שלי כבר שבועיים.
אני מתגעגעת אליה, אחרי הכל, שנה של הרגל כל שבוע לפרוק איפשהו את הלב ולנתח!..
רבתי עם ההורים, ואני מניחה שזה נורמלי, בהתאם לגיל שלי...
לא יודעת, הם מצפים ממני כל כך הרבה, ואני מסוגלת לתת כל כך מעט. לפחות להם.
אני יושבת בחדר, עם רמקולים חדשים שיכולים להרים איצטדיון, מאזינה להיהודים בווליום חזק.
אני צועקת, אומנם בפנים, אבל צועקת.
מאיפה בכלל באה המצוקה הזאת? מה , אני באמת כזאת מסכנה?
נמאס לי לחייך כי אני מוכרחה, אחרת ישאלו ויחקרו.
נמאס לי לזייף, נמאס לי להסביר, נמאס לי מכיתה יב, נמאס לי מעצמי.
הדבר היחידי שמחזיק אותי, זה בעצם הזמן. שלמרות שהוא עובר לאט, הוא עובר.
וככל שהוא עובר, אני יותר קרובה למה שאני רוצה לעשות. להיות עצמאית ולעזוב את המושב.
דיי נו, אין מצב שאני כזאת בכיינית. אני מבחילה את עצמי.
אז קצת קשה לי, מה קרה?! קצת קשה אז נשברים??..
אני רוצה לחנך את עצמי, לחשוב דברים הכרחיים, לא להתמקד בשטויות האלה.
אני צריכה לברוח!!!!!!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שירה לנצח