עצוב לי וקשה. מאמינה באהבות גדולות. נשארתי יחידה? שהרי לא ייתכן שפעם אחר פעם אני נשארת לבכות כשלא נלחמים מספיק, שלא נאבקים עלי, על האהבה. נשמעת פתייה? שהרי אני אדם בוגר... יפה.. חתיכית.. סקסית.. מלומדת.. ומה חסר?

למעשה דבר לא חסר. לבני גילי אני מתנה. הם מתאהבים בקלות..ואני מקיאה אותם, עם חייהם האפרוריים, סדר היום הנוקשה.. הבגרות שנכפתה עליהם טרם זמנם. אני מתאהבת בכם.. בילדים שבכם.. שהתמימות עדיין שם בעיניים, מבצבצת בחיוך המבויש. שעדיין קשה לראות בוודאות מתי אתם מתאהבים ומתי השכל גובר ומנצח.. פעם אחר פעם. מעדיפה את הישירים שיפנו אם רק בא להם עלי. ולא את אלה שנוגעים בי, עמוק בפנים.. שזה כל כך כואב. את אלו שנלחמים עליי, יום אחר יום, שנה אחר שנה, אני כואבת, בשבילם..אך זה לא ממש נוגע. את אלה שהרציונאל הנובע מפער גילאים, מסטטוס שונה, אני מעריצה ושותתת דם מכאב על חוסר המיצוי, חוסר הסיפוק, חוסר הצדק. אני רק רוצה לאהוב מישהו שיאהב בחזרה, אותי.. ולא בצורה עיוורת. שהנשיקה תרגיש הנכונה ולא מתחמקת מצידי, שאוהב את נשימותיו, שארצה לנשום אותן, יחדיו איתו. לישון ולקום ביחד, להיהפך לאחד. ועכשיו אני מרגישה בדיוק כך, לילד בן 24 שאין לי ספק שגם אני נגעתי בו באופן זהה, אך הפעם הוא החזק מבין שנינו. קשה לחיות עם הידיעה שמישהו שכל כך רוצה אותך, מוותר. מעריצה אותו על הבחירה ומתביישת להגיד, שאני עדיין ילדה.. מאמינה שאהבה מנצחת הכל. וכל כך צריכה לשמוח שזה טרם החל... שבעצם לא קרה דבר בינינו, שאחר כך רק יהיה קשה יותר, עם הזמן, עם הקירבה. ומרגישה פספוס.. החמצה... רציתי להיות קרובה יותר, שהרי ברור לי מנסיון חיים..שממש, אבל ממש קשה לוותר עלי. בסוף אני זו שבורחת, כואבת, בוכה בלילות, ובסוף זה עובר. האם זה אמיתי בכלל אם זה עובר? אני מחכה לרגע שאחרי, לשלווה המתוקה הזאת שבין רגש לרגש. בא לי להתפורר, חסרת אונים לרגעים, ואז מתפכחת, כל כך הרבה רוצים להכיר אותי, ואני נעולה רגשית בעולם הילדים. כל כך הרבה קריטריונים יש לי לבחירת זוגיות, ובסוף מתאהבת בחסרי הכל. מה לא בסדר איתי? רציונאלית, צלולה שהאובססיה לרגש מנחה אותה. מדוע אני מתאהבת בילדים, כשמזמן גדלתי, מדוע איני מרגישה מספיק גדולה לצאת עם בני גילי, שכל כך מתלהבים ממני, כל כך מתרשמים, מעריצים. זה לא חוסר ביטחון, אני מודעת לעצמי, ליכולתיי, אך לא מתעמתת עם דחייה של קטנים ממני, שזקוקים לי יותר מכל אחד אחר. תמיד חשוב לי כל כך שהם יכירו אותי, כי אז.. איך אפשר שלא לאהוב אותי? וזה מצליח, אך גורר כאב גדול, געגועים, משבר, תקופות קשות. והפעם.. ניסיתי להימנע.. מי ידע שארגיש כך? מי ידע שהוא יהיה כל כך מלא רגש, אך כל כך סגור ושכלתני.