קשת שחורה - עונה שנייה

סטפי לוגן (25)

אליזבט פולאיד (20)

ראין קירובלוד (26)

קייסי דיאדורה (23)

בריטני בלונקוד (2 וחצי)

מישל לנופול (1 וחצי)

דני לנופול (1 וחצי)

איך הדמויות? טוב...נעבור לפרק הראשון.

עונה 2 – פרק 1

04:41

נשמע בכי של תינוק בביתם של ליאן ובעלה,פייר.

"לכי אליה..." מלמל פייר והסתובב לצד השני.

"לא...לך אתה..." התכרבלה בתוך שמיכת הפוך החמה.

"את..." התכרבל גם הוא.

"נוו,מה הבעיה שלך ללכת לבת שלך?!" התעוררה מעט.

"ומה הבעיה שלך?" המשיך אותה,מדליק את המנורה שעמדה על השידה,ליד המיטה.

"לי אין בעיה!" קמה ליאן בעצבים והלכה לחדרה של ביתה,בריטני.

"לא צריך!" צעקה ברברה בכל קולה,מחניקה את הדמעות המאיימות לפרוץ מעיניה.

"זה לא הולך להיגמר בקרוב! אני אומר לך! את התחלת את כל הסיפור!" צעק עליה בעלה.

"מה כבר ביקשתי?! שתחליף לדני את החיתול? שתיקח את התאומים מהגן?! מה?" צווחה והתיישבה על הספה בעצבים.

"את לא מבינה שאין לי לא זמן ולא כוח לדברים האלה?!" התיישב על שולחן העיתונים,מולה.

"אז למה יש לך כוח?" הרימה את ראשה והסתכלה לו עמוק בעיניים.

ג'ני פתח את פיו,ומיד סגר אותי.לא היה לו מה להגיד.

"הבנתי." קבעה ברברה,קמה והלכה לחדרה,לישון על מה שעלה בדעתה.

בבוקר למחרת היא קמה מוקדם מהרגיל והלכה לעורך דינה.

"אפשר להיכנס?..." פתחה את הדלת מעט,מציצה לבפנים.

"אני פה באמצע ישיבה,יש לך תור?" חייך אליה עורך דינה.

"כן,קבעתי איתך אתמול בלילה" מלמלה ונכנסה לחדר.

עכשיו היא ראתה נערה,די יפה ומגונדרת.

הנערה בכתה,בכי רב.

כל איפורה נמרח על פניה.

'כנראה ממש פגעו בה...' חשבה ברברה בעצב.

"בואי שבי" אמר העורך דין.

"יש לכן משהו משותף,אתן יודעות?" חייך אל הבנות.

"מה?" אמרו שתיהן בסקרנות.

"אתן הייתן עם טום קאוליץ..." מלמל וחזר לדפים אותם קרא לפני.

ברגע שאמר את שמו של טום הנערה פרצה בבכי.

"למה את בוכה?" שאלה ברברה את הבחורה ברכות.

"לא משנה..." סובבה את ראשה,מסתירה את הצלקת על לחייה.

"מה זה?!" סובבה את פניה חזרה,מורידה את שיערה מלחיה.

"מה זה?!" שאלה שנית,בקול רם יותר כשראתה כי היא לא עונה.

'הגיע הזמן לקרוא מה את חושבת,ילדה.' חשבה ברחמנות והתחילה לחפש נקודה רכה במוחה.

'' יום בהיר,היא חוזרת ממסע קניות שערכה עם ביל,ידידה הטוב ביותר.

היא נכנסת לחדר ושומעת גניחות.

היא מתחילה לחשוב מחשבות רעות בנוגע למה שהיא שומעת.

היא שמה את השקיות על הרצפה ונכנסת לסלון

.רואה את טום,ארוסה,עם מישהי על הספה.

היא לא מאמינה למה שהיא רואה,היא מתחילה לבכות.

היא באמת אהבה אותו...' משהו הפריע לה.

הנערה התחילה לזוז באי נעימות.

"אז...מה רצית?" שאל את ברברה העורך דין.

"אני צריכה גת" אמרה לו מהירות.

"מה? כבר?" התפלא והוציא קלסר כלשהו ממגירה כלשהי.

"כן..בעיות תקשורת..." מלמלה והשפילה את פניה,מחניקה את הדמעות.

"הלכתם לטיפול זוגי?" הציע רעיון להצלת הקשר.

"לא,אבל אני לא בטוחה שזה יעזור,וחוצמזה...אני לא אוהבת אותו יותר,אז אין טעם!" שכנעה את עצמה שוב פעם.

"טוב,הינה הגת" הגיש לה ערמת דפים.

"תחתמי פה,ופה,ופה" תקע את אצבעו במקומות מסויימים בדף.

היא חתמה בכל המקומות בהם הוא הראה לה.

"עכשיו,הוא רק צריך לחתום פה וזהו" אמר לה בחיוך מעודד.

"טוב,להתראות, תודה!" קראה ויצאה מהחדר.

' הוא בגד גם בה?...' תהתה ברברה ונכנסה לאוטו שלה.

"אוי טום..." מלמלה והתחילה לנסוע.

"שש...מתוקה..." הרגיעה ליאן את ביתה.

"תעצמי את עינייך, הלילה ירד, החלומות המתוקים מחכים רק לך..." שרה לה ברכות.

לאחר כמה דקות ביתה,בריטני,נרדמה וליאן חזרה למיטתה.

"היא נרדמה?" שאל פייר בשקט.

"כן..." מלמלה והתכרבלה בחזהו.

"בבוקר,יש משהו שאני צריך לספר לך" לחש לה.

"משהו טוב?" היססה לשאול.

"תלוי איך תקבלי את זה" מתח אותה,מחייך חיוך אוהב ומחבק אותה חיבוק חם.

"אני אוהב אותך" לחש לה.

מילים אלו העבירו בליאן צמרמורת נעימה.

"גם אני...אותך" נישקה אותו נשיקה ארוכה ואוהבת.

"אני לא מאמין שעשית את זה שוב פעם!" צעק ביל בעצבים על טום שישב על המיטה,מולו.

"אני לא שולט בזה!" מלמל,משפיל את מבטו.

"טום" הביט בטום,מבט קר.

"אתה חייב להפסיק!" התיישב מולו על ברכיו.

"אני לא יכול, זה מגרה..." סינן בלחץ.

"אני אעזור לך..." אמר לו ברוגע.

רוגע מדומה.

ביל מעולם לא חש אכזבה כזאת לאחיו.

הוא הכיר את אופיו של טום, ולא ציפה למעשים כאלה.

"אבל..." לחש טום,מרים את מבטו.

"זה עוד לא הכל..." המשיך.

ביל הסתכל עליו במבט שואל, מקווה לא לשמוע על מה שהוא חשב.

"אני...אני בגדתי בליזה..." מלמל.

"אין לך גבול?" נרתע אחורה.

"אתה אוהב אותה! הצעת לה נישואים! טום! תחשוב קצת! קצת!" צעק.

"אני לא יודע מה לעשות עכשיו..." התעלם טום מדבריו,כורך את ידיו סביב ראשו בכאב.

"תיראה,אני מוכן לעזור לך להיגמל מהם!" פצח ביל בפיו,מנסה להסתיר את הדאגה שחש.

"אבל בתנאי אחד..." קם ושילב את ידיו,מעלה חיוך קטן וזדוני על פניו.

"אה? תנאי? איזה תנאי?" שאל טום בבלבול,מרים את ראשו במהירות.

"אתה עוד תראה..." קרא ויצא  מהחדר במהירות.

ליטופיה של קרני השמש העירו את ליאן,כמו כל בוקר.

"עוד בוקר..." מלמלה בחיוך וקמה.

"אבא! אמא קמה!" שמעה את קולה של ביתה הקטנה.

"אני כבר בא!" צעק.

"יפה שלי! בואי לפה!" צהלה ליאן ופתחה ידיים לחבוק.

"אמא..." רצה אליה בריטני,עלתה על המיטה וחיבקה את אימה בחוזקה.

"מתי קמת?" שאלה בחיוך ליאן.

"לפני שתי שעות" מלמלה ושלחה מבטה לדלת.

לחדר נכנס פייר,עם מגש מלא אוכל.

"אוו,תודה! כל זה בשבילי?" התלהבה ליאן.

פייר הנהן וליאן התחילה לזלול בחזירות.

כשהרימה את עיניה מהצלחת ראתה כי פייר נועץ בה מבט חושש.

"פייר" בלעה את האוכל וליקקה את שפתיה, מנקה את הרוטב.

"מה קורה?" שאלה ועיוותה את פניה, גורמת לו להשפיל את ראשו במבוכה.

"זוכרת שבלילה אמרתי שאני רוצה לספר לך משהו?" הרים את ראשו.

"כן..." לא הבינה ליאן.

"אז אני חושב שהגיע הזמן שאת תדעי..." נשם עמוק כמה פעמים וישר את גבו.

"אנחנוטסיםלגורבגרמניה" פלט בקושי רב.

ליאן ניסתה להבין את דבריו,אך כשלה.

היא עיוותה את פניה והוציאה אוויר בייאוש מפיה.

"מה?" נאנחה ורכנה הצידה באי נוחות.

"אנחנו טסים לגור בגרמניה..." מלמל וסובב את ראשה הצידה בפחד.

"די! לא נכון! נכון?!" צווחה ליאן בשמחה.

"מה?" התבלבל פייר, המום מתגובתה של אישתו.

"אנחנו באמת טסים לגור בגרמניה?!" חייכה חיוך מאוזן לאוזן.

פייר הנהן בראשה.

ליאן קמה בצהלה מהמיטה ורצה לסלון להביא את מכשירה הנייד.

ביל יצא בחדרו של אחיו כשחיוך מתנוסס על פניו.

'על איזה תנאי אני מדבר בכלל?' שאל את עצמו בתימהון.

לפתע מכשירו התחיל לרטוט בכיסו.

הוא קפץ בבהלה, אך מיד התעשת וענה לשיחה שהתגלתה כמחו"ל.

"ביל?" שמע קול חושש.

הוא לא ענה.

לרוב מעריצות מתקשרות אליו ועונות בקול כזה.

"ביל זאת ליאן" שמע את אותו הקול. הפעם הוא היה בטוח יותר.

"ליאן?" לחש לפומית.

"אז זה אתה?" מלמלה בשאלה.

"כן..." קולו רעד.

זיכרונות נעימים עברו בראשו,מעבירים צמרמורת ישנה שלא הרגיש כבר כמה שנים טובות.

"אני לא מאמין שהתקשרת!" התחיל ללכת לכוון המעלית.

"תאמין,תאמין."

"אז...מה את צרי...זאת אומרת,מה גורם לך להתקשר אליי אחריי כל-כך הרבה שנים בהם לא דיברנו?" התרגש ביל.

" אני עוברת לגרמניה,אז חשבתי שאולי נוכל להיפגש...אתה יודע,הרביעייה שלנו?"

"בטח! נוכל! אבל תזכירי לי ממתי אנחנו רביעייה? מי נמצע ברביעייה הזאת? ובאיזה מובן את מתכוונת כשאת אומרת רביעייה?..." דיבר במהירות.

"אנחנו רביעייה מאז המפגש האחרון שלנו בארצות הברית" ענתה לו בשלווה,זוכרת הכל כאילו זה היה רק אתמול.

"אה כן נכון..." הסכים ולחץ על כפתור המעלית.

המעלית הגיעה לקומה ומימנה יצא גוש גברים מגודלים ושרירנים.

"חכי רגע" אמר לה והתחיל לחקור את ההמולה.

כל הגברים שהתגלו כשומרים עמדו סביב ראש בלונדיני.

"זוזו!" נשמעה צעקה וכל השומרים זזו לשני שצדדים.

ביל פער את עיניו וכיסה את פיו.

"את לא מתה?" מלמל בפחד.

"אני ניראת לך כמו מתה?" העבירה את ידיה על גופה בחושניות.

"אבל...למה? איך? למה?!" שאל ביל בפאניקה.

"רופא טוב טיפל בי" חייכה אליו חיוך מתנשא.

ביל זז באי נעימות שכזאת.

הוא נאנק כמבטו פגש במבטה.

"ביל!" שמע קול בוקע ממכשירו.

הוא שכח לגמרה שליאן נמצאת עדיין על הקו.

"את לא מבינה את מי ראיתי עכשיו..." לחש לפומית כשהיא הסירה מחשבותיה מעליו.