רַקִילְדָה

ששש. אולי חזרתי. אני עדיין לא יודעת. 

אני רוצה לכתוב שוב. אז קניתי מחברת צהובה, מהסוג שהיה לי פעם, אבל השתמשתי בה בינתיים רק בשביל תרגילים במתמטיקה.

לפני איזה תשע שנים, כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, הייתי מובטלת וללא סיבה לצאת מהבית. בדיוק חזרתי להורים שלי אחרי שנת שירות בירושלים. כולם הלכו לצבא, אני לא. לא הייתה לי עבודה והייתי מדוכדכת לגבי אפשרויות התעסוקה שלי בפריפריה. או בכלל. חשבתי שמה שהיה לי אז זה כל מה שמצפה לי בכלל. ככל שהזמן עבר נעשיתי יותר ויותר מדוכאת. לא הצלחתי להרדם, אז ביליתי לילות שלמים מול המסך המרצד. כשכן הצלחתי להרדם, הייתי מתעוררת לפעמים בשעות בוקר מוקדמות מאד, עם מה שכיניתי 'תעוקה בחזה', והיום נשמע לי כמו תיאור רומנטי מדי להתקף חרדה.

היו גם דברים שאני זוכרת לטובה מהתקופה הזאת: כשלא התקשיתי לנשום, נהניתי מזמן איכות עם עצמי. קראתי, כתבתי, עשיתי פאזלים וראיתי טלויזיה וזה היה כיף.

אחר כך זה עבר לי. מצאתי עבודה שגרמה לי להרגיש טוב יותר ואחר כך עברתי לירושלים כדי ללמוד באוניברסיטה והיו לי כמה שנים ארוכות של פעילות ותנועה ולא הרבה רגעים של לעשות פאזלים ולקרוא ספרות יפה ולבלות זמן איכות עם עצמי.

לפני שלוש שנים למדתי שנה באירופה. הייתי אמורה לכתוב את התזה שלי. התחלתי את השנה בשוונג אדיר, אבל לאט לאט הוכנעתי על ידי הקור והלבד וחוסר היכולת לתפקד ללא מסגרת. זו הייתה שנה מבגרת, אבל טראומטית.

כשחזרתי לארץ הבנתי שאני לא יכולה להתקיים ללא מסגרות. אני פשוט לא טובה בלקום בבוקר ולהגיד לעצמי 'אז מה עושים עכשיו?' ואז פשוט לעשות אותו.

למה אני כותבת עכשיו? 

אני שוב במקום חדש. במדינה חדשה. אחרי הרבה היסוסים והסתייגויות, החלטתי לעבור לצד השני של הגלוב בעקבות האיש שהתחתנתי איתו (לקרוא כתואר, לא בטון רומנטי). יש לי הרבה תוכניות (למצוא עבודה, לנסות להתקבל לדוקטורט כאן, למסגר תמונות) אבל אני מוצאת את עצמי מתקשה להכנס לתנועה.

הנסיבות שונות, אבל יש דברים שמזכירים לי את גיל 19. אני גרה בבית של מבוגרים ולא בדירת סטודנטים לראשונה מזה -. נעים ומוגן כאן וזה לא עושה המון חשק לצאת החוצה ולהתעמת עם העולם. אין לנו טלויזיה, אבל קניתי פאזל.  נועם חזר לחיי.

בנסיבות האלה, נראה לי הולם לחזור לכתוב כאן. אולי בעיקר כי נראה לי שלא נשאר כאן אף אחד. כולם עברו לתפוז או הלכו להיות מבוגרים ועסוקים שכותבים בלוגים פוליטיים או אינטלקטואלים. בכלל, כתיבה בגוף ראשון זה קצת אאוט כבר, לא?

בכל מקרה, זה פחות מלחיץ לחשוב שרק אני כאן.