כשהגעתי לכאן ידעתי מעט על קליפורניה. דמיינתי בעיקר אורח חיים של אוכל אורגני ויוגה; ידעתי שאוכל מקסיקני נחשב למגניב ושלכולם יש מוצרים של אפל. קיבלתי את הרושם שכולם כאן קלילים ורגועים יותר לעומת אמריקאים במקומות אחרים - אולי בגלל הגראס, אולי בגלל השמש, אולי בגלל כמה סצינות מלאות חיים ב'מד-מן'.
נשלפתי לכאן מהקיץ התל-אביבי. במזוודה הבאתי בעיקר בגדים קצרים ואת השאר שלחתי במשלוח איטי דרך הים. בימים הראשונים היה לי קר כל הזמן. גיליתי שהקיץ כאן לא ממש קייצי ושהעונה שאני באמת אמורה לצפות לה היא הסתיו.
בשבוע הראשון הלכתי ליוגה, אבל המדריך היה נאצי ולא התחברתי לפילוסופיית החיים לפיה הכאב מחשל (לקורא נ': אני יודעת שיש סוגים שפויים יותר של יוגה, ברגע שאתאושש מהטראומה אחפש כאן משהו אחר). זו אמנם פילוסופיה שתורמת לחיטוב שרירי הישבן, אבל היא גם הולכת יד ביד עם תובנות קפיטליסטיות שמתאימות לעוגיות מזל, כמו "אם תרצה תצליח". מהסוג שמייחס הצלחה לעבודה קשה וכשלון לעצלנות.
עוד דימוי של הקליפורנאים הוא שהם מאד נחמדים. וזה נכון. התרגשתי כשאישה בגיל העמידה ניגשה אליי במכירת חצר ואמרה לי שאני לובלי (ואני לא אהיה צינית ואייחס את זה לכך שקניתי ממנה קסדה לאופניים). באופן כללי, לאנשים כאן אין בעיה לפתוח בשיחות חולין - בין אם בבית קפה, בסופר או בחניה - וזה די חמוד. בלי אבל.
לפני שבאתי הייתי בטוחה שמה שיפריע לי כאן זה ה'זיוף האמריקאי'. הייתי בטוחה גם שאני יודעת בדיוק איך אמריקאים מתנהגים ושאני פשוט לא אוהבת את זה (בפועל, כל ההתרשמויות העמוקות האלה התבססו על כמה מפגשים מביכים עם חברים שגדלו עם ר' בפרברים, לא ממש מייצג - העובדה שלא היה לנו שום דבר במשותף תרמה בבוודאי לתחושת הזיוף)
אז גיליתי שהתובנות שהיו על האמריקאים שוות שקל תשעים ושיש משהו בדימוי הנחמד של הקליפורנאים, וששני הדברים האלה הם לא מה שקשה לי כאן.
מה שקשה לי כאן זה ריח השתן ברחובות. (כן, נ', אני מבינה שכל מי שחי כאן שלושים שניות יודע שככה זה ולא מופתע. אני מניחה שאפסיק לדוש בזה מתישהו).
עוד יותר מפריע לי זה שיש כאן כל כך הרבה הומלסים ואף אחד לא משתגע מזה. במקרה הטוב, זה נתפס כחוק טבע כזה - עצוב, אבל ככה זה בעולם. במקרה הרע הגישה היא שזב"שם. שיקחו את עצמם בידיים. שירשמו לביקראם יוגה או משהו.
העניים כאן פשוט הרבה יותר עניים.
לבד מהעובדה שזה מדכא להחריד, זה משנה את היחס למרחב הציבורי. באף מקום אחר שגרתי בו לא הרגשתי כל כך לא בטוחה ללכת ברחוב; כבר כמה פעמים הלכתי לתומי ברחוב רגיל למראה, מלא אנשים וילדים, ואחרי כמה בלוקים מצאתי את עצמי באמצע רחוב מוזנח בשום מקום, שאין בו אף נפש חיה, מלבד כמה מסטולים שלא ברור אם הם בלתי מזיקים או לא. אני מציצה מעבר לכתף לעתים הרבה יותר קרובות.
בכלל, ה'ציבורי' כאן כל כך מצומצם, שהמוסדות הציבוריים שכבר כן קיימים מקבלים טוויסט מפתיע. הספריה העירונית, לדוגמה, ממלאת את התפקיד הרשמי שלה - מוסד להשאלת ספרים, אבל יש לה גם כמה תפקידים לא רשמיים אחרים, כמו לשמש כמקום מחסה להומלסים. עם או בלי קשר, כשנכנסים בדלת המסתובבת אי אפשר להתעלם מריח חזק מאד של גראס. בחוץ, ליד הכניסה, יושבים בדרך כלל בני נוער וצעירים שנראים די מחוקים, בין אם מסמים, מאלכוהול או מהחיים ברחוב. הספריה מציעה מבחר אדיר של ספרים וסרטים ויש שם אווירה שאפשר להגדיר כמעוררת השראה לסופרים מתחילים שעובדים על הרומן הראשון שלהם. אבל החוויה הנעימה היא שוב אמביוולנטית - בפנים נעים (גם אם מוזר), בחוץ - בצהרי היום, בחצר של הספריה (!), - לא מרגיש כל כך בטוח.
נראה לי שאפשר להתעלם מכל זה. נראה לי שחייבים להתעלם, או פשוט להדחיק, כדי להנות בלב שלם מכל הדברים שהעיר הזאת מציעה. יוגה, אוכל אורגני, טיולים ליד האגם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
