רַקִילְדָה

(הפוסט הזה הוא הדחיינות בהתגלמותה)

בנוסף לכל הבלוגים המיותמים שאני מפזרת על פני הרשת, יש לי יומן שהתחלתי לכתוב לפני קצת יותר משנה. מכיוון שהוא קובץ וורד, אז לא הרגשתי אף פעם צורך להדביק לו שם יצירתי, אבל אם הייתי מחייבת הייתי קוראת לו "יומן החרדה שלי". התחלתי לכתוב אותו כשכתבתי כבר חלק נכבד מהתזה, אבל לא הצלחתי לראות את הסוף וההתקדמות שלי הייתה בצעדים כל כך קטנים, שלא הרגשתי שאני זזה בכלל. 

אבל זזתי. כל פעם שמילאה אותי חרדת כתיבה הייתי כותבת שם וזה עזר לי לקבל פרופורציות, כי בכל רגע של אימה, חרדה, רופסות או בהייה מהחלון, כשחשבתי שזה לא הולך להתקדם לעולם, הייתי פשוט פותחת את המסמך הזה וקוראת על הפעם הקודמת שהרגשתי ככה. והייתי מבינה שעברו שבועיים וכבר מזמן התגברתי על הקושי הספציפי ההוא והתקדמתי הלאה וזה הפך את ההתקדמות למוחשית ואת הזמן לפחות אינסופי (למופרעי קשב יש בעיה בתפיסת הזמן. יש כל מיני אפליקציות שמנסות לסייע עם זה - לדוגמה - על ידי המחשת הזמן שעובר באמצעים גרפיים - אבל כל ההמצאות האלה לא עובדות עליי בינתיים ואני עדיין לא מצליחה להבין לפעמים איך קורה שאם אני קמה ב-10, אוכלת ארוחת בוקר, מתקלחת, מדברת בטלפון, בוהה בטלפון, עוברת לבהות במחשב - השעה כבר 15:00 ועוד לא עשיתי שום דבר מהותי).

אז היומן הזה מתעד את כל החודשים הבאמת מורטי שיערות שהיו לי לפני שהגשתי את התזה, אחרי שוויתרתי מזמן על המחשבה של להמשיך לדוקטורט אחרי הסיוט הזה, ורק רציתי לסיים כי עשיתי את זה במשך יותר מדי זמן מכדי לפרוש, והמטרה, במוצהר, הייתה פשוט "לנצח את עצמי".

והיומן גם מתעד את האופטימיות הזהירה שהתחלתי להרגיש אחרי ששלחתי את הטיוטא הראשונה לחברים. ואחר כך עוד כמה שבועות של ייסורים עד שסיימתי עוד טיוטה והגשתי למנחים שלי. ואחר כך את התגובות המאד מעודדות שלהם. ואת האופוריה של אחרי ההגשה של הגרסה הסופית, ואז, את האגו טריפ שהיה לי אחרי שקיבלתי ציון (אני עדיין מחזיקה בדעה שהגיע לי לעוף על עצמי, ולו בשביל האיזון).

ובסוף, ולשם אני חוזרת הרבה ברגעי חידלון, את ההחלטה האולי לא רציונאלית שהעולם האקדמי הוא העולם שלי ושאני הולכת להמשיך לעשות את זה לעצמי - לא בהכרח בגלל שהסבל שווה את התגמול (לא, זה קצת סינדרלה מדי) - אלא כי אין שום דבר אחר שאני רוצה לעשות באותה מידה, ובעיקר - כי אני אמות מקנאה אם אני אראה אנשים אחרים מגשימים את החלום שלי (אני יודעת שלעשות דוקטורט זה בטח לא להגשים את החלום, בהתחשב בעובדה שאין משרות באקדמיה ובטח בעוד 20 שנה כולנו נקושש זרדים ליד המדורה כשנהיה חסרי בית, אבל צריך להשאיר את האופציות פתוחות בכל מקרה).

זאת הייתה הפסקת דחיינות ארוכה! השעה 16:54 ועדיין לא עשיתי שום דבר פרודוקטיבי היום, אז אני הולכת לעשות את זה עכשיו.