רַקִילְדָה

פעם בכמה שבועות אני נעשית מדוכדכת באופן מייאש. זה קורה לי בעיקר במצבים בהם אני מרגישה שאני כלואה כאן. שאין לאן לברוח. זה רק אני והוא והחתול והדירה רחבת הידיים הזאת שלא קרובה לשום דבר שקרוב אליי.

וגם אין לי רישיון נהיגה במדינה הזאת. שלא לדבר על משהו לנהוג עליו. בארץ זו לא הייתה בעיה. תמיד יכולתי לקחת אוטובוס, ללכת ברגל או לעלות על האופניים ולהיות תוך זמן קצר למדי במקום שאני מרגישה בו בנוח. כאן התחבורה הציבורית גרועה ואי אפשר ללכת לשום מקום ברגל, גם כי הכל מפוזר ורחוק וגם כי המרחב הציבורי כאן פשוט פחות נעים.

ובכל זאת, התחלתי בשבועות האחרונים לצאת לאט לאט מהקונכיה שלי. אני כבר יודעת איפה עושים קניות ואיפה יש המבורגר טוב ואיזה שבילים ידידותיים לאופניים. אפילו רכבתי כמה פעמים עם עצמי מסביב לאגם, שזה באמת לא מסוג הדברים שאופיינים לי.

אבל אני עדיין מוצאת את עצמי מובלת הרבה פעמים. כשאנחנו נוסעים למקומות שאפשר להגיע אליהם רק באוטו, אז הוא הנהג ואני הופכת פתאום לילדה שיושבת במושב ליד. זה אפילו יותר גרוע כשאנחנו נוסעים לאיזה אירוע חברתי. לא תמיד יש לי סבלנות לכל הצ'יט-צ'אט האמריקאי, אבל אני באה כדי לא להיות סוציומטית ואז מוצאת את עצמי כלואה, ליטרלי כלואה, בסיטואציה שאין לי שליטה עליה. אחרי הכל, אני לא יכולה פשוט להסתובב וללכת הביתה אם כבר לא בא לי יותר. אין לי מושג איפה אנחנו בכלל ואני לא עצמאית תחבורתית. 

זה בטח נשמע נורא דרמטי, בסך הכל מדובר על מסיבה או ברביקיו במרחק נסיעה באוטו, לא על נסיעה למאדים. נראה לי שהייתי הרבה יותר קלילה לגבי הסיטואציות האלה אם לא הייתי מרגישה כל כך תלויה. כאילו שבמחיר כרטיס טיסה לארה"ב, מלהיות מבוגר עצמאי שונמכתי לדרגת הנתמכת (כך לפחות מגדיר אותי הביטוח הרפואי שלנו, בעוד שהוא, המבוגר האחראי, המוטב).

[לא פלא שכל הריבים הגדולים שלנו כאן התרחשו בסמוך למגרש חנייה או לאחר חזרה מטיול-גיבוש שהיה כרוך בנסיעה ברכב]

ואני יודעת שאלו רק רחמים עצמיים ושאני פשוט יכולה לנטרל לפחות רבע מתחושת חוסר השליטה אם אני אלך ל-DMV הארור ואעשה תיאוריה ואז יהיה לי לפחות רישיון נהיגה זמני. 

אבל זה עדיין לא ישנה את העובדה שאין לי ממש לאן ללכת. אז אני יכולה לפתור גם את זה אם אני פשוט אמצא עבודה וחברים ותחביבים שכרוכים ביציאה מהבית. כן, זה בטח יעזור. וברגעים פחות פסימיים אני בהחלט חושבת שאני אעשה את כל הדברים האלה.

ברגעים הפסימיים קשה לי עם הרעיון שאני צריכה לבנות כאן חיים מאפס, להתחיל לגמרי מחדש, להפרד מכל משפחתי וחבריי, רק כדי לחיות עם אדם אחד. לא משנה כמה אני אוהבת אותו.