בייני לבינך , ומה שבצד | הסיפור

פרק עשרים ושישה.

"שלי! שלי תעצרי!" צעקה סול, רצה לכוונה של שלי.

שלי נעצרה והסתובבה לעבר סול.

"למה ברחת ממנו ככה?!" אמרה סול, כאשר הדביקה את רצייתה עליה.

"סול, ביל מאוהב עכשיו, מאורס, הוא עומד להתחתן, יהיו לא ילדים ביל..." היא נאחה.

"ביל לא יהיה שלי, שלך או של אף אחת אחרת אף פעם.

אז הוא קרא את המכתב שלי אבל הוא בחיים לא יבין באמת.

לא יקרה לו שום דבר משום מכתב שישלח עליו.

הוא לא יתבאס כי מילוני מעריצות בוכות עכשיו! הוא ימשיך לחייך,

זה לא יכאב לו שלנו כואב. ואולי עדיף ככה.

אבל לי נמאס להיות כ"כ קלועה, אני כ"כ רוצה לצאת מזה.. סול, אני רוצה לאוהב אהבה אפשרית.

למה זה כ"כ קשה?! אה?! למה?! אל תעני על זה, אבל אני עדין חושבת,

מותב לי למות מלסבול, כי לא לסבול בגללו, זה כמו מחברת בלי דפים." שלי נעצרה, דמעות היו בעינה.

"אל תדברי ככה" לחשה סול, מתאפקת ולא לבכות אל מול עיניה של שלי. דבריה כ"כ נגעו לליבה.

"אני רק אומרת את האמת" שלי הסתובבה והחלה ללכת, סול גוררת רגליה מאחוריה,

מנסה להבין את המצב, אך כמעט ללא הצלחה. 'ביל מתחתן, העיקר שיהיה מאושר' חשבה,

דמעה גדלה שמרחה לה קלות את האיפור זלגה מעינה, היא הרגישה אבודה.

שלי וסול הגיעו לכביש הראשי, מתכונות לפנות לשכונת מגוריה של שלי.

הרמזור הראה על ירוק, שלי החלה לחצות אותו, וסול אחריה.

מכונית שעברה באדום, פגעה בה, שלי עפה על הכביש, וסול רצה אליה.

נהג המכונית שפעה בה, ברח מן המקום, המכוניות הבאות נעצרו, ואחת הנהגות יצאה החוצה.

"שמישהו יקרא לאמבולנס!"צעקה סול, בקול חנוק.

"ילדה אל תדאגי אנחנו מתקשרים עכשיו לאמבולנס!" אמרה, סול הסתובבה אליה.

"תודה." לחשה, שלפתע ראתה את ביל וטום עומדים לידה, מחייגים במהירות.

"את.. את לירון" אמרה סול.

"כן, איך ידעת את השם שלי?" לירון עיוותה את פניה.

"את הארוסה של ביל, קראתי אליך בעיתון, אבל לא משנה עכשיו, שלי צריכה אמבולנס!" היא צעקה.

ביל הרים את מבטו עליה כשממה שסול צועקת את שמה של שלי.

הוא התקרב ללירון. "אני לא מאמין!" אמר, מבין אל פניה החירות של שלי, מחסיר פעימה מליבו.

"זאת שלי, ואת סול, אני לא מאמין שהיא.. מחוסרת הכרה" לחש.

צליל הסירנה של האמבולנס נשמע קרוב, תוך שניות ספרות שלי עלתה על אלונקה,

סול נכנסה לאמבולנס גם היא, בוכה כמו שלא בכתה לעולם.

"יותר מידי דברים ליום אחד" אמרה לירון לביל מחבקת אותו.

"בוא, בוא נלך הביתה, נרגע קצת" לחשה באוזו.

"לא, אני חייב ללכת לבית החולים, אני מכיר את הילדה הזו אני חייב לדבר איתה!" צעק.

"אוקי, איך שתרצה. אבל אני חייבת ללכת עכשיו, אני יחזור אם טום הביתה, תדבר איתי" לירון נשקה לו.

ביל הנהן לחיוב והחל לרוץ לעבר בית החולים שעזב ליפני דקות אחדות.

האמבולנס עצר, שלוש חברי האמבולנס הוציאו אותה ממנו.

רצים במהרה לחדר המיון, סול אחריה, רצה לעבר אילנית, שהיתה בהפסקה.

"אילנית!" היא התפרצה לחדר האוכל, אילנית הביטה בסול.

"שלי! שלי נדרסה עכשיו היא בקושי נושמת את חייבת לבוא בבקשה בואי" סול החלה לבכות.

אילנית נחנקה מהלחם. היא הניחה את כוס הקפה על השולחן ורצה אחרי סול.

"איפה שלי?!" צעקה על אחת האחיות.

"חדר ניתוח, ניסיונות הנשמה, היא הגיעה לפה אם נשימה כמעט לא נשמעת." אמרה לה במהירות.

אילנית הנהנה לחיוב.

היא רצה לעבר חדרי הניתוח שסול אחריה, אחד הרופאים עצר אותה כאשר באה להיכנס.

"את לא נכנסת לשם, אני מבטיח לך יהיה בסדר." אמר לה.

אילנית נאנחה. דמעת ייאוש ופחד זלגה מענייה.

סול התיישבה על אחד מהכיסאות ואילנית לידה.

"למה היא נדרסה?" שאלה בקול צרוד.

"היה ירוק, והיא התחילה לעבור שנהג אחד נסע באדום, דרס אותה.

ליפני שזה קרה, היא אמרה לי- 'מותב לי למות מלסבול' בגלל.. ביל" דמעות הציפו אותה.

אילנית שתקה, וכך גם סול.

ביל נכנס לחדר המיון, מתנשף.

"סליחה?" הוא פנה ליעל שישבה ולעסה מסטיק מאחורי הדלפק.

"שוב אתה? יסמין בחדר התאוששות אמרו לך את זה כבר"

"את האמת אני מחפש מישהי בשם שלי" אמר.

"הבת של אילנית?! היא בחדר ניתוח עכשיו"

ביל לא ענה. הוא הבחין בסול שישבה בקצה המסדרון, ולידה אילנית.

הוא רץ לעברן.

"סול!" הוא קרא לה, סול העבירה עליו את מבטה.

"ביל מה אתה עושה פה? תחזור לבית שלך.." אמרה לו.

"לא! אני רוצה לדעת מה קורה איתה, אני לא יודע למה, אבל יש לי דחף להישאר פה!"

אילנית לא התערבה. היא ישבה ובהתה בקיר, חושבת איך לספר לבעלה.

"איך שתרצה" לחשה סול, וביל התיישב לידה, שותק.

"נו דאמט! תעני לי כבר!" צעקה ג'ני על השפופרת.

זאת היתה כבר הפעם החמישית שניסה להתקשר לשלי,

ובכולן ענתה לה המזכירה, ג'ני ידע כי שלי תמיד עולה לטלפונים,

והעובדה שעכשיו היא לא מצליחה להשיגה הטריפה אותה.

השעה הראתה כבר על חמש אחר הצהרים,

ופתיח מהדורת החדשות נשמע מהסלון.

ג'ני החליטה לנסות מאוחר יותר והתיישבה על הספה.

"הקרין הזה תמיד מדבר כ"כ הרבה" התלונן אביה.

"אהא" ענתה. ביובש.

"תאונת דרכים, נראתה ליפני כחצי שעה בצומת שליד עזריאלי בת"א.

נערה אחת שנפגעה הובלה לבית החולים איכילוב, הנהג נמלט.

אין נפגעים נוספים. ראש הממשלה.."

"תאונות כל יום תאונה!" צעקה ג'ני. מנסה להתקשר שוב לשלי, אך ללא הצלחה.

"עוד פעם! תלחץ שוב!" צעקה על הרופא אחת האחיות.

"אין זה חסר טעם" אמר מרכין את ראשו.

"טיייייייי" נשמעה המכונה, בקול שלא נעים אף פעם לשמוע.

"שלי בל, ה20.5.07 שעה 17:10, אינה בחיים עוד."