פרק חדש.
תודה על התגובות על פרק הקודם.
וסורי שהרגתי מישהו,
כתבתי מהר וזה בא ככה =P"
בנות, אני הולכת לכתוב עכשיו את הפרקים האחרונים לסיפור,
ולאחר מכן להתחיל סיפור חדש.
אני ישמח אם תישארו לקרוא את הסיפור הבא,
אבל.. אני לא יהרוג אותכם אם ימאס לכם מממני ^^".
- בכל מקרה, פרק חדש, שכתבתי כבר אתמול.
פרק עשרים ושבע.
"אני מצטער" יצא הרופא מפתח חדר הניתוחים.
"שלי. נפתרה" הוא הרכין את ראשו.
אילנית הרגישה את ליבה קורס מעליה,
שלי, מאז שהכירה אותה הן היו בקשר מצוין,
אף פעם לא הרגישה אילנית לא קשורה כי היא אימה החורגת.
היא אהבה אותה כל כך, כביתה האמיתית.
סול וביל נשארו המומים, סול החלה לבכות, וביל חיבק אותה.
שתיקה מביכה שררה שם.
"אני רוצה לראות אותה" אמרה סול.
"אני מצטער אבל זה ביילתי אפשרי.." ענה הרופא.
"אתה לא הבנת, אני דורשת לראות אותה!" צעקה
הוא לא ענה. סול התפרצה לעבר החדר.
שלי שכבה שם, שמיכה לבנה מכסה אותה ואת פנייה.
סול החלה לבכות. "שלי" לחשה.
היא ניגשה עליה, מורידה את השמיכה מפניה. מסתכלת עליה בפעם האחרונה.
"כמה שאת יפה" לחשה, דמעה נוזלת מעינה.
"אנחנו הכרנו שנה, זה הכול, אבל אני עדין מרגישה שאני מכירה אותך שנים.
סיפרת לי ואני סיפרתי לך, נפגשנו פעם בחודש, אך דיברנו כל יום.
או, כמה זה קשה להגיד 'דיברנו' כי עוד לא נוכל לדבר שוב..
שלי, אני יודעת שאת שומעת אותי עכשיו, שאת עדין בחדר הזה.
אני יודעת שאת תהיי למעלה עכשיו, ותיסקלי על כולנו.
רק תיזכרי שם למעלה, שאנחנו אוהבים אותך, אני אוהבת אותך" היא החלה לבכות בקול.
'ביל.. זה ביל, שלי תמיד האמינה שמה שצריך לקרות יקרה,
ושאם אתה מאמין במשהו והוא צריך לקרות אתה תדע והוא יקרה,
הנה, היא ידעה שמותב לה למות מלסבול, וזה קרה, אני לא מאמינה' חשבה.
ביל שנכנס לחדר הפריעה למחשבותיה.
"סול" אמר בשקט, סול העבירה עליו את מבטה.
"ביל, לפני ששלי נדרסה היא אמרה לי, שמותב לה למות מאשר לסבול ממך,
אני יודעת שאתה תרגיש עכשיו שזה אשמתך, אבל זה לא.
שלי לא כעסה אליך על זה שאתה מאורס, וגם לא על לירון.
היא רצתה שתהיה מאושר, למרות שידעה כי זה יבוא על אושרה.
שלי תמיד האמינה במה שצריך לקרות יקרה, והיא האמינה שמותב לה למות,
והנה.. אני לא יודעת אם היא צדקה, אך אני יודעת שהיא רצתה בכך."
"אני מבין" דמעה זלגה מעיניו.
"בוא, אילנית בטח רוצה רגע איתה" אמרה סול, מחזירה את השמיכה על פניה
הם יצאו מהחדר.
אביה של שלי כבר היה שם, מחבק את אילנית.
"אתם יכולים להיכנס עכשיו" אמר ביל, מרגיש מעט לא בנוח.
הם נכנסו ביחד, ללא מילים.
"אני מניח שאני ילך עכשיו, רק.. סול?" אמר ביל, נוגע בכתפה, כמנחם.
"כן?" , "קחי, זה הפלאפון שלי, תתקשרי עלי, אני רוצה לדעת מתי הלוויה, אוקי?"
הוא הגיש לה דף אם מספר, והיא לקחה אותו. "אוקי" לחשה.
ביל התחיל ללכת משם.
הוא יצא מהמעלית כאשר עדר של עיתונים התנפלו עליו משום מקום.
"ביל קאוליץ, מה אתה עושה פה אם הנערה שנהרגה?!"
"האם תוכל לתת לנו אודות על המקרה?!"
המוני שאלות נזרקו עליו בבת אחת.
"די!" הוא צעק, מה שגם לכל העיתונאים לשתוק בבת אחת.
"שלי, הנערה שנהרגה, אני מכיר אותה מאחד מהאילים שקיבלתי, זה הכול,
פגשתי אותה בבית החולים וחצי שעה אחר כך היא נדרסה לי מול העניים,
זה הכול בסדר?!" דמעות הציפו אותו.
ביל התקדם משם בבת אחת, רז לעבר אחת המוניות.
הנהג החל לנסוע, כאילו ידע בדיוק ביל רוצה ללכת.
ביל נכנס לביתו. "ביל, זה אתה?" נשמעה לירון מהטבח.
ביל לא ענה, הוא רק התקרב עליה.
"היא נפתרה" הוא הסתכל לה בענייה.
כוס הקפה שהחזיקה ביד נשמטה מידה.
היא חיבקה את ביל במהירות. לא יודעת מה להגיד.
ביל חיבק אותה חזק.
"לירון, אני מצטער שאת צריכה לסבול אותי עכשיו במצב רוח מחורבן..
אני הולך לישון עכשיו, אני חייב לנוח." אמר לה.
"זה בסדר, אני מבינה. אני ינקה פה בנתיים, הבית הזה חייב סידור דחוף."
ביל הנהנן לחיוב והלך משם.
'מסכן, אני לא רוצה לדעת איך הוא מרגיש עכשיו' חשבה לעצמה,
מוציאה את הדלי והמגב ומתחילה לנקות את המטבח.
סול ישבה על הכסא, מנסה לחשוב שהכול יהיה בסדר.
לפתע נזכרה כי שלי השאירה בתיקה את מפתחות ביתה והסלולארי הקטן.
"סליחה?" היא פנתה על אחת האחיות שעברו מולה.
"כשאילנית תצא מהחדר תוכלי למסור לה שסול אצלם בבית?"
"כן" חייכה עליה האחות.
סול התקדמה משם, מנסה להיזכר לאן לקחה אותה שלי בפעמים שהיתה אצלה.
היא יצאה מבית החולים, מתקדמת לעבר הכביש בו נהרגה שלי,
כשהגיעה לשם, נשמעה עמוקות, המקום המשיך להתנהל כרגיל,
היא לא האמינה כי עד ליפני כמה שעות שלי היתה שם איתה,
היא נזכרה באותו רגע כאשר הרכב פגע בה, והיא עפה על הכביש כנוצה ברוח.
הרמזור הראה ירוק וסול עברה את מעבר החצייה.
היא נכנסה לעבר שכונתה של שלי, הולכת ברחובות מנסה להיזכר,
היא הגיעה לבסוף לביתה. עולה לקומה השנייה, היא פתחה את הדלת.
סוגרת אחריה היא התקדמה לחדרה של שלי, המסנגר שלה עוד היה פתוח,
הודעות חדשות שלא תוכל לקרוא הבהבו על המסך, מיטתה מסודרת,
סול התיישבה על כיסא המחשב, קוראת את ההודעות שהתקבלו
"כשאת מגיעה הביתה תתקשרי אלי, לא תפסתי אותך כל היום" קראה בקול,
"ג'ני, זאת החברה היא שלה.." המשיכה.
היא החליטה לענות לה, היא לא יכלה להישאר אותה ככה.
"ג'ני.. זאת סול, אני חברה, כלומר הייתי חברה של שלי,
תיראי.. שלי עברה תאונת דרכים ונהרגה. אני מצטערת" היא שלחה את ההודעה,
עוברת להודעות הבאות, הרבה סימניי שלאה ו'היי' למיניהם לא עינינו אותה.
"מה?!" קיבלה הודעה חדשה מג'ני.
"אני מצטערת" כתבה שוב.
ג'ני לא ענתה. וסול סגרה את חלון ההודעות. היא נגשה לארונה של שלי,
לוקחת את אחת החולצות, ומקרבת לפנייה, "אני אוהבת אותך שלי" לחשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
