בייני לבינך , ומה שבצד | הסיפור

סימתי לכתוב את הפרקים האחרונים! D:

זה פרק אחד ליפני אחרון, מחר פרק 29.

ופרק 30 הוא ממש רק כמה שורות, סוף אופטימי אני מניחה.

אני יפרסתם את פרק 29+30 מחר.

אני מקווה שותאהבו את הסוף.

ואגב, מישהו יכול לעשות לי עיצוב?

בבקשה ? D:

פרק עשרים ושמונה.

ג'ני ישבה בחדרה, מנסה לעכל את הבשורות שקראה ליפני דקות אחדות.

היא ידעה כי מוות הוא לא משחק, וכי אף אחד לא יוכל לעבוד עליה בכזה במצב נורא.

המחשבה שלא הספיקה להגיד לה שלום, הטריפה אותה,

היא לא רצתה להאמין שזה מה שקרה, היא רצתה לרוץ לביתה של שלי ולמצוא אותה שם,

מול המחשב, צוחקת על כך שהאמינה לה, היא אפילו לא היתה נעלבת,

היא היתה שמחה מזה שזה  לא קרה.

אבל ג'ני הכירה את שלי, היא ידעה שהיא בחיים לא היתה עובדת עליה בכאלה דברים.

ג'ני קמה מכיסא המחשב, יוצאת מחדרה היא יצאה למטבח, בן עמד שם, שותה קפה.

"בן.." לחשה, דמעותיה חונקות אותה. הוא העביר את מבטו עליה.

"שלי.. שלי נפטרה" באותו הרגע היא הרגישה את עצמה נופלת לבור עמוק,

דמעותיה שוטפות את פנייה, וסחרחורת נוראית פוקדת עליה.

בן לא אמר דבר, הוא הניח את כוס הקפה על השיש,

מחבק את ג'ני הכי חזק שיכל, ולוחש לה באוזן, "בואי, בואי לבית החולים"

הם יצאו מביתם ביחד, נכנסים לאוטו ונוסעים כמה מהר שרק יכלו.

לירון סיימה לנקות את המטבח. היא יצאה ממנו כשראה את טום יורד במדרגות,

לבוש ליציאה החוצה, "לאן אתה הולך?" שאלה, לא חושבת לרגע שזה לא עניינה.

"אני? אמ.. אני הולך לקחת את גוסטב וגיאורג למלון, הם נוחתים עוד חצי שעה"

"אוי פאק שכחתי שהם באים לפה!" אמרה לירון.

"תיזכרי, כי נראה לי הם הולכים להתנחל פה" חייך.

"תביא אותם לאכול פה, אני יכין משהו מהיר, אל תיתן להם לאכול פיצה.

אני יעיר את ביל נסדר פה ואני יכין אוכל, אחר כך אם הם ירצו תיקח אותם,

אם לא הם יכולים להישאר פה, יש עוד חדרים.." אמרה.

"אוח לירון, אם הייתה לך אפשרות כל יצור שאין לו בית היה גר איתך" צחק עליה טום.

"מצחיק. אני פשוט לא יכולה לראות אנשים ככה, מסכנים"

"כן בטח, גיאורג וגוסטב הכי מסכנים, צודקת"

"טום נו לך כבר אני יתחיל לסדר עד שיתייבש שם"

טום יצא מהבית, משועשע מלירון.

לירון ניגשה לספה,מסדרת כל כרית במקומה ומנקה את השולחן הקטן שניצב באמצע שטח הסלון.

'מחר יסמין משתחררת, אני חייבת בגדי הריון, ביל בדיכאון, טום.. טום לא יעזור בזה,

וגיאורג וגוסטב, הם עוד לא מכירים אותי בכלל. אוף, לפעמיים אני רוצה לחזור להיות הילדה הבודדה, שגרה לבד, אוהבה לא אוהב אותה יותר, ועוד ועוד..

אבל מה אני מתלוננת, הרי ביל איתי.. זה מה שחשוב' נאנחה.

"לירון?" זה היה ביל, הוא הקפיץ אותה ממקומה, לבוש בבוקסר ושיערו פרוע.

"הבהלת אותי" אמרה לו.

"מה דיברת אם טום מקודם?" אמר תוך כדי פיהוק.

"הוא  הלך לקחת עכשיו את גיאורג וגוסטב מנתב"ג, אחר כך הם יבואו לפה,

אני מכינה אוכל" חייכה חיוך קטן.

"אוקי, את צריכה עזרה?" הוא התקדם לעברה, מחבק אותה חזק.

"לא זה בסדר" לחשה באוזנו, מנשקת את צווארו.

ביל חייך לעצמו, מקרב אותה עליו עוד יותר, הוא נזכר כי רק ליפני כמה ימים

הציע לה נישואין, וכי עוד מעט יתחתנו ויולד להם ילד, חיוך עלה על פניו.

"אני אוהב אותך כל כך" אמר לה בשקט, מנשק את שפתיה בעדינות.

הוא התנתק ממנה, לירון חייכה והקדמה לעבר המטבח.

ביל התיישב על הספה שבסלון, נאנח הוא פתח את הטלוויזיה מחפש אחרי משהו לראות.

"אני יישאר פה" אמר בן לג'ני, כאשר באה להיכנס לחדר ובו שלי.

"אוקי" לחשה. אילנית ובן נשארו בחוץ, אביה של שלי החליט לחזור הביתה,

הוא הרגיש צורך מסוים ללכת לחדרה של שלי, להיות שם, להריח אותה, בפעם האחרונה.

ג'ני נכנסה לחדר הקר, היא ראתה את שלי שם, שוכבת.

היא התקדמה  בשקט לעברה, מורידה מפניה את הבד הלבן,

היא ידעה כי שלי כבר לא תראה כמו פעם, וכי אחרי שהיא תצא מאותו החדר,

ייקחו אותה לחדר קירור, ומשם.. יקברו אותה..

היא הרגישה את עוצמתה של שלי בחדר, היא ידעה שהיא נמצאת שם.

"שלי.." לחשה, דמעות חונקות אותה והבטן שלה מתהפכת.

"אני מצטערת.. מצטערת על הכול. אני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך

כשסבלת מביל, אני מצטערת שצחקתי אליך. אני מצטערת שלא הספקתי להגיד לך שלום.

אני באמת מצטערת שלי.. בבקשה תסלחי לי, ותראי לי סימן, בבקשה" היא שתקה.

כבר כמעט ולא רואה מדמעות, היא לא האמינה שזה באמת קורה לה.

היא החזירה את הבד על פניה של שלי. יוצאת מהחדר ההוא, בתחושה נוראה.

בן ואילנית עדין ישבו שם, מדברים על מה שקרה.

"היי" לחשה להם. אילנית חייכה אליה חיוך של תקווה, שלה בעצמה לא היה.

סול ישבה על הרצפה בחדרה של שלי, בוכה ובוכה, מעבירה בראשה  את החוויות שלה איתה.

סיבוב המפתח נשמע בדלת, "סול?" שאל בשקט.

סול לא ענתה, היא קמה ממקומה ויצאה מחדרה של שלי,

"היי" אמרה, מנגבת את הדמעות.

"את בטח לא תרצי לחזור עכשיו הביתה, אני יבין את זה.

את תוכלי להישאר פה" אמר.

"אוקי, תודה על הכול" סול חייכה חיוך קטן, מנגבת את הדמעות של מפסיקות לרדת מעינה.

"אתה יודע מה, אני חייבת לדבר אם ג'ני, אתה יודע איפה אוחל לפגוש אותה?"

"לא אמרנו לה עדיין.." אמר, בוהה ברצפה.

"אני אמרתי לה, כשבאתי לפה היא שלחה לשלי הודעה,

קראתי ו.. אמרתי לה, בערך מה קרה"

"או, אז היא בטוח בבית החולים עכשיו"

סול לא רצתה לחזור לבית החולים, היא הרגישה כי היתה שם מספיק פעמיים ליום אחד.

היא נאנחה, "טוב" אמרה לבסוף, יושבת על הספה בסלון ושותקת. מנסה להבין מה קרה לה בימים האחרונים, כמה בסוורות רעות קיבלה.

כמה דברים יושבים לה על הלב, כל הדברים שהייתה מדברת איתם אם שלי,

פתאום היא נשארה איתם לבד, פתאום לא היה לה למי לספר אותם.

'לקחו לי את הדבר היחיד שעודד אותי' היא שכחה לגמרי כי פגשה את ביל,

וכי יש לה את מפר הפלאפון שלו, היא שכחה לרגע שהוא מתחתן, היא זכרה רק דבר אחד, וזה היה אותו הרגע, בו  שלי עפה לכביש, ומתה לה מול העיניים.

"הגענו!" הכריז טום ועצר את הרכב.

גיאורג וגוסטב יוצאים מהרכב, וטופ אחריהם.

"מפה" חייך עליהם, מצביע על הכניסה לדירה.

שלושתם נכנסו לדירה.

"היי ביל" אמר גיאורג כשראה אותו יושב על הספה.

ביל קם, מנופף בידו לשלום. "ברוכים הבאים לישראל, אני מניח" חייך חיוך קטן.

לירון ששמעה אותם, יצאה מהטבח, מחיית בשלווה.

"שלום" אמרה, והפנתה את מבטה על ביל.

"זאת לירון, הארוסה שלי" ביל קירב אותה אליו, מלטף את גבה.

"נעים מאוד" לחץ את ידה גיאורג, ולאחר מכן גוסטב.

"האוכל כבר מוכן, יש אוכל סיני, זה בסדר?" אמרה חוששת מאי התלהבות מצידם.

"זה מעולה" אמר טום, מחייך חייך גדול.

גוסטב רק צחק, מניח את התיקים בכניסה לבית, ומתקדם אחרי כולם לעבר המטבח.

ארבעת הבנים התיישבו ליד השולחן, לירון הגישה את האוכל, ולאחר כמה דקות התיישבה גם היא ליד ביל.

"אז איך עברה הטיסה?" שאלה, מנסה להיות הכי נחמדה שיכלה.

"היה בסדר" אמר גוסטב.

"כן, חוץ מזה שהדיילת שפכה עלי מיץ תפוזים" אמר גיאורג, צוחק בקול כאשר טום גוסטב ולירון מצטרפים עליו.

"ביל מה אתה  בדיכי?!" צחק טום, לירון תקעה בו מבט מזהיר.

"טום היא מתה!" צעק עליו ביל, מצטער כי לא יכול לשמור זאת בבטנו.

טום פער את פיו, מסתכל על לירון היא הנהנה לחיוב.

"סליחה." אמר לבסוף, מרכין את ראשו בבושה.

"מה? מי מתה?" שאל גוסטב, מסתכל על ביל.

"כלום, מעריצה אחת שביל הכיר, עברה תאונה ואנחנו היינו שם,

הזמנו לה אמבולנס וביל נסע אחר כך לבית החולים לראות מה איתה,

ו.. לא הצליחו להציל את החיים שלה." אמרה לירון בקול נמוך,

מחזיקה את ידו של ביל חזק.

גוסטב שתק, הוא העביר את מבטו על ביל, ושתק, לא יודע מה להגיד בכזה מצב.

שאר הארוחה עברה בשקט.