אז הנה, הפרק האחרון של הסיפור הזה.
30 פרקים, 5,400 ומשהו כניסות, בשלושה חודשים.
כןכן זה דיי הרבה, אני מניחה.
רציתי להגיד לכם תודה.
שקראתם והגבתם ועודדתם. באמת.
אבל הנה, גם 15 קוראים זה יפה. ^^"
אז תודה לכולכם.
אני ממש ממש ממש צריכה חדש. אשמח אם מישהו יתנדבר (:
הנה הפרק + המיני פרק האחרונים.
תהנו . :)
בוקר חדש עלה על ת"א. השמש החזקה של הקיץ חדרה מחריצי התריסים.
חודש עבר מאז אותו הזמן, חודש למותה של שלי.
ג'ני קמה ממיטתה, מעבירה מבט על מסך המחשב,
"25.6.07, יום רביעי" חשבה בקול.
"ג'ן!" צעק בן מהסלון, מה שהקפיץ את ג'ני, היא רצה לעברו.
"כן?" שאלה. "און עוזבת היום" לחש.
"אה!!!!" צעקה, היא לא האמינה כי סוף סוף היא תפטר ממנה.
"יש!" אמרה בחיוך מנצח.
"שמעתי אותה מדברת אם אמא שלה, היא סיפרה לה שהיא והחברה הזו שלה,
ליהי?! חוזרות לצרפת יחד אם האלון הזה מה שמו, הם חוזרים כי אין להם מה לחפש פה יותר, בטח בגלל ביל אם הקטע הזה שעוד יומיים הוא מתחתן."
"כן, זה בטח בגלל זה" לחשה.
"טוב, העיקר שהיא עוזבת" חייך אליה בן, חוזר לחדרו.
"בוקר טוב!" טום נכנס לחדרם של ביל ולירון,
ביל שעדיין היה חצי ישן פתח את עיניו, "קום ביל, קום קום".
ביל קם מהמיטה, משפשף את עיניו, נכנס למקלחת הוא שטף אותם,
אוסף את שיערו בקוקו, הוא ירד לסלון.
לירון טום ואני ישבנו על הספה, "איפה גוסטב וגיאורג?" שאל.
"ישנים" אמר טום. "אז למה הערת אותי?!" התלונן.
"בו, יש לי משהו לספר לך" חייך עליו.
ביל התקדם לעברנו, הוא התיישב על הכורסא.
"אמא תבוא לחתונה שלך" אמר טוב וחייך.
ביל לא האמין למה שהוא שומע,
אימו, שלא אהבה כ"כ את הרעיון שביל מתחתן בישראל,
תגיע לחתונתו, הוא חייך. "איך?! היא.. וואי!" צחק.
"דיברתי איתה" אמרה לירון, מחייכת במבוכה.
ביל קפץ על הספה עליה ישבה, מנשק אותה.
"תודה" אמר, מחבק אותה בחוזקה.
"אז, עוד יומיים, עוד יומיים זה יקרה" הוא נשך את שפתו התחתונה.
"מסתבר" צחקה לירון, "אני ויסמין הולכת היום לקנות לה בגדים, ולי נעלים" אמרה.
"ומחר אמא באה לארץ" אמר טום. "ועוד יומיים, עוד יומיים זה יהיה היום המאושר בחיי" אמר ביל. כולם צחקו איתו.
"טוב, אני הולכת להתארגן" לירון קמה ונכנסה לחדרם.
סול ישבה על מיטה, "חודש מאז" אמרה בקול.
היא היתה מדברת אם שלי כל יום, מספרת לה הכול,
ושלי לא היתה עונה, היא היתה מספרת ומספרת ושלי לא היתה עונה.
לפעמיים שלי הגיעה לה לחלומות, ואומרת לה דברים, שסול לא זכרה בבוקר.
רק כאשר היתה זקוקה להם, פתאום הם הופיעו ועזרו לה, סול האמינה כי שלי עדין בעולם שלנו, היא האמינה כי הרוח שלה שומרת על משפחתה וחבריה.
אומנם היא נראתה בעניי אנשים כמשוגעת, "מאז אותו יום היא התפגרה" היו אומרים.
אימה שלחה אותה לפסיכולוג, שסול לא אמרה כלום בפגישות, הוא היה מקשיב לשקט, ומידי פעם ממלמל את מה שהוא כותב על הדף שבידו.
"שעה מבוזבזת" אמרה לאימה מיליוני פעם, אבל אימה דבקה בהחלטתה,
ושלחה אותה כל שבוע ושבוע, 'להקשיב לשקט', סול שנאה את זה,
במשך כל אותה השעה היא היתה מדברת אם שלי בראשה,
היא האמינה כי שלי שומעת אותה גם ללא מילים.
אתמול היתה לה שוב פגישה אצלו, וכל אותה שעה רדפה אותה המחשבה,
על זה שמשהו קורה עכשיו, משהו טוב קורה עכשיו,
היא לא ידעה מה הוא, היא רק ידעה שמשהו קורה, משהו שישנה את חייהן של מיליוני בנות, היא היתה בטוחה שזה קשור בביל, או בטוקיו הוטל.
אך אם זאת, היא לא ידעה מה בדיוק קורה.
סול צדקה, באותו הזמן, התפרסמה ידיעה על תינוקם של בין ולירון,
כשהגיעה הביתה, גילה את זה, וחייכה לעצמה, 'תודה שלי' חשבה בליבה.
מאז מותה של שלי, סול מצאה אהבה חדשה, אהבה אפשרית.
תלמיד שנה מעליה, הם נפגשו במקרה במסנגר של שלי, כאשר יום ליפני השבעה,
היא העבירה מבט במחשבה של שלי, והוא שלח הודעה, הם חברים כבר שלוש שבועות,
ומאז, מאז סול לא לבד, יש לה למי לספר, אפילו שתיים.
יש לה מי שיהיה לצידה, ויחזיר לה אהבה. יש לה אותו.
אימם של ביל וטום הגיע לארץ.
והנה, יום החתונה הגיעה, ביל ולירון קמו בשלווה, לא מאמינים שזה קורה להם.
"את מוכנה? אנחנו צריכות ללכת לסלון" אמרתי, קורצת לה.
"כן, אני מוכנה" חייכה, עיניה נוצצות מאושר.
"ניפגש בצהרים" אמרה לירון, ונשקה לביל.
לירון ואני יצענו מהבית, נוסעות לסלון הכלות הגענו במהרה.
לובשת את השמלה הלבנה לירון נראתה מדהים,
שערה השחור מפוזר, תלתלי הביביליס נראו מחמיאים לה במיוחד.
איפור קל נמרח על פניה בעדינות, ונעלי עקב לבנות לא נראות מבעד לשמלתה הארוכה.
שעת צהרים מאוחרת כבר נראתה, ולירון היתה מוכנה, "השמלה הזו, רואים את התינוק" אמרה לירון, מתרגשת.
"מה זה משנה? את נראה מדהים! וזה גם רק אנשים מאוד קרובים." אמרתי.
לירון נשמה עמוקות. ביל, הגיע למקום.
לבוש בחליפה שחורה שעיטרה את גופו, וורד אדום בידיו, וחיוך מתוק מרוח על פניו.
לירון ירדה במדרגות, וביל רץ אליה בחיוך, מחבק אותה ומניף אותה למעלה, מדביק נשיקה עדינה לשפתיה.
מתקדמים שניהם לעבר הלימוזינה הלבנה שחיכה בחוץ,
מתקדמים לעבר מקום הצילומים.
לאחר שסיימו להצטלם, התקדמו לעבר האולם,
"עוד חצי שעה" לחש ביל ללירון, מנשק אותה.
"כולם מוכנים?" שאל טום, מחזיק בידי.
טום, גיאורג, גוסטב סימון ואני עמדנו שם, ממוכנים ליציאה.
יוצאים ביחד, מתרגשים בשבילם, הגענו למקום.
אולם מדהים ביופיו עמד מולנו, שביל אבנים בהירות הוביל לכניסה,
בשני צדדו שני שובלי מים, דלת זכוכית שקופה ופתוחה בקצהו.
מתקדמים על השביל שנראה אף יותר מדהים באור השמיים שהחלו להתקות,
חופה לבנה נראתה בקצה האולם, עלים אדומים ויבשים מובילים עליו, מונחים על בד לבן.
שולחנות של ארבעה נראו בכל פינה, ואליהם נרות גובהים וכלים לבנים ומסודרים.
ביל ולירון קיבלו את פנינו, לאט לאט החלו להגיע עוד אנשים, אומנם החתונה לא היתה גדולה, אך נראה והיה שמח יותר ויותר בכל איש שנכנס.
משפחתה הקרובה של לירון טסה לארץ, והגיעה לחתונה.
מאפרים, אמרגנים, שומרי ראש ועוד הגיחו לחתונה.
מבחוץ היה אפשר להבחין בכעשרה מעריצות אם שלט גדול,
"מזל טוב ביל ולירון, אוהבים אותם" זה חימם את ליבה של לירון,
היא שמחה כי הן הבינו שלביל מותר להיות מאושר, וכי היום הזה בשבילו הוא מיוחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
