בייני לבינך , ומה שבצד | הסיפור

לקח לי זה אבל הנה.

הפרק היה כתוב כבר ליפני הרבה זמן,

אבל .. הפסקה זה טוב מידי פעם יא ? (; .

פרק ראשון, ודיי ארוך. מקווה שתואהבו.

לסיפור קוראים בדרכנו.

ויהיה בו ספוילרים, הפרק  א י ן . ספוירים יתחילו רק מפרק 5.

תהנו ^^".

פרק ראשון.

רוני שנאה את עונת החורף, תמיד היה נראה לה כי חורף היא עונה לזוגות,

ומי שלבד, יישאר בודד בחדרו ויצייר לבבות על לחות החלון הרטוב.

כשאשר היתה מתעוררת לכאלו ימים, היתה נאנחת בקול.

היום, רוני קמה ליום בהיר יותר מימיו הקודמים שבשבוע.

רוני לבשה מכנסי ג'ינס צמודים וקפוצון אפור,

נועלת נעלי אולסטאר סגולות ואוספת על שערה בקוקו גבוהה.

"יום טוב" קראה במהירות לאימה כאשר יצאה מהבית.

היא התהלכה בין טיפות הגשם הקלילות מגיעה לבית הספר.

גל שבדיוק נכנס גם הוא לבית הספר, זרק לה מבט מזלזל.

'הו אני גל אני חייב לעצבן את מי שלא שם עלי' לגלגה לו בליבה.

עולה לכיתתה יושבת בכסא שלה, בקצה הכיתה,  רחוק מכולם.

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" צעקה רוני כאשר גל נתקע בה ביציאתה מהכיתה.

"מצטער" ירה, מביט בה במבט קר ונכנס לכיתה.

רוני קמה מהרצפה, יוצאת משערי בית הספר.

"רוני! רוני תעצרי!" צעק לה מישהו מאחור, רוני הסתובבה.

ליאור רץ לעברה, "הו היי" חייכה עליו.

"לקחת אותך הביתה?". רוני הנהנה לחיוב.

הם נכנסו לרכב הקטן, מתחילים לנסוע.

"אני מבין שהיו בעיות גל היום" אמר ליאור, מעביר את מבטו לרוני.

"הילד הזה! אוח! הוא לא יתבגר לעולם" ירתה.

"ספרי לי על זה. בכל מקרה, זה לא משנה, מסיימים תיכון עוד חצי שנה,

את תוכלי לסבול אותו, אבל מה, אני בחיים לא יבין למה כולם מסביבו כ"כ אוהבים אותו.."

"ליאור, גל הוא כזה. כמעט כל בת בשכבה היתה חברה שלו, הוא אחד כזה שחושב שהכול סובב סביבו."

"אולי" אמר, עוצר את האוטו. "תודה על הטרמפ" רוני ירדה מהרכב.

רוני נכנסה לחדרה, סוגרת את הדלת. צלצול הפלאפון שלה נשמע.

"הלו?" נשמע קול מורתה מהצד השני.

"היי, אה.. מאיפה יש לך את מספר הפלאפון שלי?!" תהתה.

"לא משנה עכשיו, תקשיבי יש חזרה מחר את מתבקשת ממך להגיע", רוני שתקה.

היא שנאה את חזרת טקס הסיום, אומנם הן רק התחילו, אך הן הספיקו לה עד מעבר.

כל פעם כשהייתה צריכה להגיע לשם, היתה משחררת אנחה גדולה, 'שיהיה' היתה אומרת בליבה.

בשבילה כל דקה בחזרות כאלו היתה סיוט מתמשך ולא נגמר, בנות שכבתה,

לא חיבבו אותה במיוחד, בטח לא לינוי, דנה ושחר, לא אחרות הן מאשר שלושת הבנות הכי מבוקשת שם,

הן כמובן, שנאו אותה, או יותר נכון, לא התקרבו עליה.

"את שם?" הפריעה המורה למחשבותיה.

"כן, בסדר אני יהיה שם, ביי" השיחה נותקה.

"אוף. כמה שאני שונאת את זה" אמרה בשקט, מתיישבת על מיטה, מחזיקה ראשה בידה.

רוני ישבה כך כיותר מחצי שעה, אחיה הגדול שהספיק לחזור מעבודתו, עמד בפתח דלת חדרה.

"מה יש?" שאל, בקול רגוע, כאילו אין שום סבל ורוע בעולם, כאילו השמים ורודים ולעולם לא ירדו עוד דמעות, שמקרה הזה נקרא להן גשם.

"יש מחר חזרה, הללויה, ממש נחמד" זרקה, בציניות מוגזמת מעט.

"רוני, אלה בסך הכל שלוש בנות מופקרות שחיות בין בחור לבחור, אל תדברי איתן, תתעלמי וזהו"

רוני התיישרה, מביטה לעבר רון, "אלה בסך הכל שלוש בנות שיעשו הכל כדי שיהיה רע למי שלא בראש שלהן, ואני אחת מהאנשים האלה רון" הוא שתק.

רוני נאחה בשקט, "רון זה שאתה היתה הילד הכי מקובל בשכבה שלך זה לא אומר שאני כזאת אוקי,

אני בכלל לא רוצה להיות כזאת 'שטחית' אז תפסיק לנסות ליפות את מה שמכוער או יותר נכון מגעיל"

רון רק הלך משם, לא אומר דבר, רק מחייך חיוך קטן, כאילו שהוא ניצח הרגע איזה התערבות חשובה.

רוני ישבה מול המחשב, אחרי שעתיים של כתיבת העבודה בספרות, שהיתה צריכה להגיש בשבוע לאחר מכן, ולאחר חצי שעה שהקדישה רק לחזרה במתמטיקה, נשמה לרווחה וסגרה את כל הקבצים הפתוחים.

שומר המסך של 'טוקיו הוטל' העלה לה חיוך ואף חשק לשמוע אותם.

היא פתחה את השיר האוהב עליה, בעוד in die nacht  התנגן ברקע, ממלא את חדר החדר בקולו של ביל,

נכנסה אמה של רוני הביתה, צועקת לה להוריד את הקול לדבר 'הנוראי' הזה.

אמא של רוני לא חיבבה אותם, את הגרמנים, או את גרמניה או כל מה שקשור אליה או אליהם.

"חבורה של מופרעים שצועקים רגשות, יופי, זה מה שהוער של היום אוהב, אולי כדי שפשוט יכתבו בלוג וזהו?!" ככה היתה אומרת כל יום ויום כאשר היתה נכנסת הביתה ושומעת את המוזיקה הזו.

רוני לא היתה עונה לה, לא עיניה אותה דאתה של אימה, או כמה היא יורדת על טוקיו הוטל,

על בלוגים, פורומים, רשות חברתיות, אינטרנט או בכל מה שכרוך בו.

רוני שכל יומה עבר מול המסך, או במקרה הטוב בבית קפה השכונתי, בו עבדה כבר מאז היתה בת ארבע עשרה, היתה חוטפת על הראש לא מעט בגלל המחשב, אימה שנאה את זה,

בעיניה ילדים ללא המון חברים הינם ילדים בודדים ומשועממים, ומותב שכמה יותר מהר ימצאו חברים, והרבה.

כל היסודי רוני היתה בעלת אין ספור חברים וחברות, אך כאשר עלה לחטיבת הביניים,

הכל השתנה, היא הכירה את ליאור, שהיה בעצם החברה שלה, במין זכר,

חוץ ממנו היו לה חברות ברחבי הארץ, בנות שהכירה דרך האינטרנט, אומנם היתה פוגשת אותן מעט,

אך הקשר בניהן היה יפה ביותר, ההתרגשות שלפני יכלה לעלות על כל אדם חיוך,

אפילו לאימה שם רוני, שלא נהגה לחייך כל כך, היא תענה כי לשופטת בבית משפט חיוכים הם דבר יקר מידי.

רוני אף פעם לא הצליחה להבין את פשר הטיעון שלה, אך גם אף פעם לא שאלה, היא הניחה לזה להישאר ככה.

ובכלל, מאז תחילת כיתה ז' רוני ואימה התרחקו, עצם העובדה שמבחינתה של אימה רוני היתה בודדה,

ומסיבות בבית כבר לא היו ויכוח שעלה כל שבוע מחדש, כבר לא היו על הפרק, הן לא מש דיברו בניהן.

רוני יכלה לצאת ולחזור לביתה מתי שרצתה, בהנחה שהיתה בכלל יוצאת, אבל בכל זאת,

אימה כמעט ולא היתה בבית, אחיה הגדול היה בחדרו כל היום, או אצל החברה שלו, היא היתה שם לבד.

אף פעם לא הפריעה לה הסיפור הזה, אביה עזב את ביתה כאשר היתה בת שנתיים, ואחיה היה אז רק בן שש, בקשר בניהם נותק ולא היה לרוני אף עם קשר אם אביה, שעזב מסיבה שלא ידעה, היא אף פעם לא טרחה לשאול, אביה לא היה קיים בחייה, רק היא, רון, ואימה, שגם הם לא כל כך היו שם.

 "רוני רדי לאכול!" קראה אימה מלמטה, והקפיצה את רוני ששקעה במחשבות.

רוני ירדה למטה, מתיישבת על כסא העץ הגבוהה, "מה הכנת?" שאלה.

"לך יש לחם קל אם גבינה לבנה, קצת מקושקשת וקצת טונה, את צריכה לשמור על משקל"

רוני גלגלה את עיניה, היא שנאה את הקטעים הללו של אימה, כאשר רוני היתה עולה קצת במשקל,

אימה היתה פותחת בדיאטה מזינה, גם אם רוני הרגישה נוח אם מראה החיצוני.

"ולך ולרון?" חטרה עמוק יותר בארוכה התזונתית שהיא מקבלת.

"פיצה, הזמנתי עכשיו, חצי זיתים חצי פיטריות ואקסטרה גבינה" אמרה לה, מחייכת את חיוכה היבש.

רוני רק נאנחה, מעודדת את עצמה בזה שמחר בצהרים תיקח  חתיכה אחת.