בייני לבינך , ומה שבצד | הסיפור

פרק חדש (:

תודה על התגובות.

מי שאמר על אמא שלה, אז כן היא מגעילה.

יהיו הרבה מגעילים XD; .

וטוקיו הוטל נכנסים כבר בפרק הזה.

זה יהיה סיפור כמו 2 סיפורים,

שיתחברו בסופו של דבר, אתם תראו כבר (:

וגם הוספתי את מי שהגיב לקוראים.

והודעתי על הפרק.

מי שעושה מנוי שיודיע לי,

ואם תעשו אני יודה לכן מאודמאוד,

זה יקל עלי.

אבל זה לא יוריד אטתם מהקוראים.

למי שם לב אין לי עוד עיצוב חדש,
אני יזמין בקרוב. ^^".
וגם, שיניתי קצת רשימות.

תהנו מהפרק ווווו... 

* קרדיט לעמית על הרעיון אם טום.

פרק שני.

היום, היה הוא יום מיוחד עבור טום, אחרי שעבר את הטסט שלו,

יכל הוא בפעם הראשונה לנהוג באופן חוקי.

כאשר עבר את הטסט בהצלחה, חיוך גדול נפרס על שפתיו.

"הגיע הזמן!" צעק באותו הרגע. מחבק את סנדרה, המורה לנהיגה שלו.

סנדרה רק  צחקה בקול, "כן, באמת הגיע הזמן, עד שאתה קולט זה משהו"

"היי! אני פה את יודעת!" צחק, "מסתבר שכן" חייכה עליו.

מאז השיעור הראשון שהעבירה לו, היה אפשר להבחין כי טום מעוניין בה,

כבר ליפני כעשרה שיעורים היה מוכן כדי לעבור בהצלחה את הטסט,

אך המשיך את השיעורים בטענה שהוא לא טוב מספיק, אך כולם ידעו,

אפילו סנדרה בעצמה, כי זה רק בגללה, בגל שהיה לו כיף בחברתה וכי רצה להיות איתה.

סנדרה, לא ראתה בזה חשיבות מיוחדת, שערה החום והגלי,

הבליט את ענייה הכחולות כים השקט, מראה זה משך את צומת ליבם של המון אנשים,

ולא מעט שריקות והתחלות למינן נזרקו לעברה, ברחוב, בקניון, בעבודה,

ובעצם בכל מקום בו היתה נמצאת.

אומנם טום  הינו טום קאוליץ בכבודו ובעצמו, ובכל זאת, איך יכלה היא לסרב להצעה

מפתה שכזו כמו ערב רומנטי בשייט בנמל, או במסעדה יוקרתית בלב העיר,

ועוד אם הנער הכי נחשק באירופה כולה, כל נערה היתה מוכנה להתחלף איתה,

אך היא מבחינתה, לא רצתה בדבר איתו, היא כבר לא נערה, ואומנם היא רק בת עשרים ואחת,

והבדלי השנים לא ממש משנים כרגע, אך היה לה חבר, חבר שאהבה, חבר שנראה וכי לא אוהב אותה רק בגלל מראה החיצוני, ובגלל בכסף שיש לה,

חבר שחשה בידיו מוגנת, בטוחה, מאושרת.

טום, שהתאכזב כי יש לה חבר, עדין היה נחוש בדעתו להיות איתה, הוא הרגיש הרגשה מוזרה,

כאילו עד עכשיו כל מי שרצתה אותו היה סתם אחת בשבילו, לילה אחד, יום אחד.

אך פתאום כאשר פגש בסנדרה, רצתה אותה לתמיד, לצידו.

הוא רצה שרק הם יהיו בעולם, יתחילו אותו מחדש ממש, בלי רע, רק טוב,

טוב ואהבה, חום, שמחה והנאה. טום שיהיה מציאותי לפחות במקצת,

ידע כי זה לא אפשרי,  ויתר מהר מאוד על המחשבה הזו.

אבל עדין, היא לא עזבה לו את הראש, היא נתפסה שם והיתה עולה מחדש אם כל מישהי ללילה אחד שהיה הולך איתן כדי לשכוח.

"לא! לא אני לא מוכנה לזה!" צעקה נל,  המורה לריקוד, סוגרת את המוזיקה.

כל בנות חוג  הבלט, שנל היתה מורתן, נעמדו מיד בשורה מסודרת,

האחרות,  התיישבו על הרצפה באפיסת כוחות.

"למה לעזאזל אתן מזלזלות בריקוד הזה?! אל תישכחו זה ריקוד שעולה לקרת הסוף,

לאף אחד אין כוח יותר! בשל הזה ההורים רק רוצים ריקוד סיום והביתה,

המטרה שלנו למשוך צומת לב! ואם כזה ביצוע גרוע אני לא יודעת איך אתן מתכוונות לעשות את זה! אני לא רוצה להחליף תפקידים ולהעיף בנות, ממש לא רוצה.

אז תיקחו את עצמכן בידיים קיבינימט!"

הבנות שתקו. מסיבת הסיום הזו נתפסה כי משהו הכי חשוב בשנה הזו,

לפחות מבחינתה של נל,  ביתה סימה י''ב אם המחזר הזה, והשקת המופע היה הדבר הכי חשוב בענייה, לפחות באותו הזמן.

רוני, שהגיעה לחזרה שעה מוקדם יותר, כי לא ראתה צורך ללכת הביתה ולחזור,

ישבה על המדרגות, מצפה במתרחש מולה. נל צועקת והבנות מקשיבות,

מחזיקות את עצמן עוד קצת עד סיום החזרה, עד שיכולו ללכת הביתה, לישון.

    הרקדנית מיהרו ללכת, קבוצת המערכון שבו רוני השתתפה,

התאספו במקום דיי מהר, מריצים את הקטע שלהם פעם אחר פעם.

רוני שכבר זכה מילה במילה את הטקסט של כל דמות ודמות,

וידעה בדיוק לאן כל אחד צריך ללכת ולזוז, לא יכלה יותר להגיד את משפתה,

היא טענה כי אחרי שאומרים את אותו הדבר מאות אלפי פעם נשרף המוח,

והוסיפה להגיד ולומר כי אפילו מנורת מוחה הרזרבי מזמן נשפרה,

וכאשר תגיד פעם נוספת את אותו המשפט, היא תתפגר באופן סופי.

מותרה רק נאנחה, נותנת לכולם לצאת לחמש דקות של מנוחה.

רוני התיישבה על המדרגה הראשונה, נשענת על הקיר.

"או, רוני אני חייבת להגיד לך משהו!" אמרה לה לינוי, בקול מוצף צביעות וגועל,

רוני העבירה עליה את מבטה, לא אומרת דבר, "המכנס שלך?! נ ו ר א י !

את חייבת להחליף אותו! בימנו רק בנים לובשים מכנסים רחבים כאלה,

ועוד רואים לך את כל הבוקסר, נו באמת רוני, שחילקו נשיות איפה היית?!" המשיכה, יורה את הערס שלה לכל עבר, לא מפספסת דבר.

"בתור לקבלת המוח. אופס, חבל שפספסת את זה!" ירתה עליה בחזרה.

"סלחי לי בובי,  אבל אם כבר מדברים, גם החולצה הסגולה לא מתאימה לצבע של המכנס! ממתי סגול מתאים לאופוייט?!

נו באמת רוני, לינוי צודקת, אין לך טעם באופנה!" התערבה דנה, מתעסקת בציפורניה הבנויות.

"וואלה" אמרה לה בחזרה רוני, "עוד משהו?!" המשיכה.

"כן!, האולסטאר הירוק בכלל לא מתאים. שלא נדבר שזה כבר פאסה,

ואם כבר מדברים, לק תכלת?! נו באמת, רוני את חייבת ללכת לאיזה מלבישה או משהו" אמרה מיד שחר, לועסת מסטיק בזוקה בקולי קולות.

"תודה. עכשיו צריך לחזור לחזרה. יום טוב שיהיה לכן" אמרה רוני, קמה משם לכיוון המורה.

אחרי עוד פעמיים שהריצו את המערכון, שיחררו את כולם הביתה,

לרוני היה ונדמה כאילו עבר נצח מאז שהגיעה, והדבר היחיד שעניין אותה באותו הרגע,

זה היה להגיע הביתה, להתקלח ולישון,

היא רצתה שהכל יצא מהראש שלה, שהכל יעלם, שביל פתאום יופיע ויעביר את הכל,

היא רצתה כל כך הרבה, כל כך הרבה דברים שידעה שלא תוכל לקבל.