אני מצתערת שלקח לי זמן.
היה עלי הרבה לחץ, בלימודים ומחוץ להם.
אני מבטיחה לפצות ולנסות שזה לא יחזור על עצמו.
שמעו עכשיו שיש לי , ולכולם פרו.
אני באמת מבקשת שתעשו מנוי לבלוג!
אני לא הולכת להודיע על פרקים,
תעשו מנוי ומי שלט יודע ,
אז שיקרא בצד יש שם מקום כזה, איפה שהרשימות למעלה.
מנוים יקבלו עידכון ישיר לאיימיל שלהם.
אם יש למישהו בעיה/שאלה שיכתוב בתגובות.
ולפרק. שיצא קצת קצר אבל זה מחוסר זמן,
מצתערת! .
פרק שלישי -
הדבר שרוני הכי שנאה בעולם, היה יום שבת, ההרגשה הביתית הזו לא חיממה את ליבה.
צביעות שררה באוויר ביתה בימי השבת. רוני היתה מושכת את שינתה עד שעות הצהרים,
ומיד שהתעוררה ממהרת לצאת לעבר הפארק הקרוב לביתה,
היא לא יכלה לסבול את ההרגשה הזו של 'כולנו משפחה אוהבת', היא ידעה שבסך הכל זה ככה,
אך לא הרגישה ככה במאה אחוזים, והעדיפה להעביר את הזמן הזה לבדה, בחוץ.
אומנם החורף כבר עלה פני רחבי המדינה, ועננים כבדים נראו מידי פעם בשמיים.
אך השבת הזו, השבת הזו היתה מיוחדת, היא היתה שונה, שמש הציצה מבין העניים האפורים,
ומידי פעם היה אפשר לראות גם כמה וכמה עננים לבנים וצחורים,
שעלו חיוך על פניה של רוני כל פעם מחדש.
מחשבות שמעלות חיוך רצו בראשה כאשר ישבה על ספסל עץ בפארק השקט.
רוני ישבה שם אולי כשעה, עד ששמה לב שהיא בוהה באותה נקודה זמן רב,
צלצול הפלאפון הפתאומי הקפיץ אותה והחזיר אותה למסלולה,
היא ענתה לשיחה הנכנסת בלי להסתכל על הצג.
"הלו?" נשמע קול מצידו השני של הקו. רוני לא זיהתה את הקול הזה.
"שלום" אמרה בקול מהסס.
"אה.. אפשר את לינוי בבקשה?" אמר. לא מבין לאן הגיע.
"אין כאן שום לינוי. קוראים לי רוני, מי מדבר?"
"רוני?! לא הגעתי ללינוי?!" הוא נשמע מבולבל.
לרוני נפל האסימון, זה היה גל, 'גל?! מאיפה יש לו את מספר הפלאפון שלי?!'
"לא. מי זה?" שאלה שוב. מנסה להיות בטוחה.
"גל, רגע, את רוני רוני?" גל כבר לא ידע מעצמו, לא מבין מי ימין ומי שמואל.
"ידעתי שזה אתה. שמע, מאיפה הפלאפון שלי בכלל?!
איך הגעת אלי?! ולמה לעזאזל אתה מחפש את לינוי במספר שלי?!"
"כנראה חייגתי לא נכון. מה את מתרגזת?! זכית לשיחה ממני" הוא נשמע שחצן מתמיד.
"רד מעץ, ליפני שהוא ישבר לך מתחת לתחת. טוב, שיהיה, שבת שלום" אמרה. מנתקת.
גל, בא להגיד לה סליחה, ושהוא לא התכוון שזה יצא ככה,
אבל צלצול נשמע, והוא רק נאנח בקול, שומר את המספר ומחייג ללינוי מחדש.
רוני המשיכה לשבת על הספסל עוד לפחות שעתיים, השעה היתה כבר ארבע אחר הצהרים.
השמש הלכה ונעלמה מהשמיים והעננים הפכו ורודים מעט, והשמים נצבעו בגוון כתום ורוד לא מובן.
רוני קמה מהספסל, מתקדמת לעבר ביתה הקרוב, אחיה בדיוק יצא לעבר מכוניתו,
הוא נופף לה לשלום, "איפה היית כל היום?" שאל אותה כאשר התקרב אליה עוד יותר.
"בפארק, כמו כל שבת" חייכה חיוך מאולץ, מנסה להראות נחמדה כמה שיותר,
למרות שזה היה הדבר האחרון שעלה במחשבותיה באותו הרגע.
"אה, כבר חשבתי הלך לחבר הזה שלך, דניאל מה שמו"
"ליאור. ולא, בשבתות הוא לא בעיר, תמיד בגליל אני יודעת מה, וחוץ מזה, הוא כמו חברה, מה אתה רוצה ממנו?!"
"כלום, אבל עד שתיקלטי שהוא חולה לך על התחת את לא תביני. או שהוא פשוט גיי,
וזה יסביר את כל הסיפור, אני מהמר על האפשרות השנייה, אבל עזבי עכשיו,
אני ממש ממש חייב ללכת לעובדה ברגע זה, ביי לך" אמר מהר מתמיד, קורץ לה ונכנס לרכב האדום.
רוני לא אמרה דבר, רק עולה לדירה, מתעלמת מדברי אחיה הגדול.
חברי להקת 'טוקיו הוטל' ישבנו על ספת העור בביתם שבגרמניה,
החופשה הקטנה שנתנה להם נראתה ארוכה יותר מתמיד.
ביל, היה מעופף, לא מוצא את עצמו, הפרידה מחברתו האחרונה העיפה אותו למימד אחר, וכולם חשו במצב הקיים.
טום, היה שמח מידי מהעובדה שיש לו רישיון, אך עצוב מזה שלא יראה יותר את סנדרה.
גיאורג, היה עסוק בזה שהבס האוהב עליו התקלקל, ושעכשיו משעמם לו בזמנו הפנוי.
וגוסטב, גוסטב רק שתק, מחייך מאוזן לאוזן, מאושר מכולם, הוא יכול להיות אדיש לכל, שום דבר לא מטריד אותו, לפחות לא כרגע.
ככה עברו להן עשרי ואחת דקות של שקט.
"בנים!" התפרץ לפתע דיויד לביתם, מה שגרם לארבעת הבנים להפנות את מבטם עליו.
הוא נראה מאושר וקורן כאילו הודיעו לו הרגע כי זכה במיליון דולר.
"שלוש מדינות חדשות, שלוש מדינות שלא הופעתם בהם עדין, חודש,
חודש מפריד בניכם ובין שלוש מדינות חדשות!" צעק מאושר.
הבנים שלא הבנים על מה הוא מדבר, החליפו בניהם מבטים שואלים.
"ישראל, פורטוגל וו.. קנדה!" הבנים הביטו בו, לא מעכלים את זה.
"צאו מהשוק, שלושת המדינות האלה עשו הרבה כדי שתגיעו לשם"
ביל היה הראשון לחייך, "יופי! סוף סוף יוצאים קצת מצרפת רוסיה צרפת!" אמר מיד.
"כן, באמת זה יכול להיות נהדר" אמר טום, מחזיק את סנטרו.
"נכון" הוסיף גוסטב, וגיאורג רק הנהן בראשו.
"יופי בנים, אז לכו עכשיו להתארגן, עוד שעה יש לכן ראיון ובראבו פרסום ראשוני על ההופעות האלה, ומיד אחר כך לישון, מחר אנחנו נוסעים לצרפת, נגמר החופש."
דיויד לא חיכה לתשובה, ויצא מן הבית.
"אני ראשון" אמר ביל באדישות, והתקדם למקלחת.
רוני קמה מקני השמש שחדרו לענייה, היום הרגישה צורך לצאת מוקדם יותר מביתה,
היא התלבשה במהירות, אוספת את שערה החום בצמה לא הדוקה מידי ולא רופפת מידי.
נועלת נעלים, ולוקחת את תיק הז'נספורט המקושקש, היא יצאה מביתה.
השעה הראתה על עשרה לשמונה, ורוני הניחה כי אין לה למה לחכות לאוטובוס.
היא החלה ללכת ברגל, מגיעה לבית ספר בשמונה ועשרה, מתנשפת.
היא נעצרה לרגע, לוקחת אוויר, עד שמישהו נגע בכתפה,
"רוני?"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
