אני לא מאמין שאפילו שם, שזה כמו הבית השני שלי אחרי המחנה (וגם בו אני מרגיש באותה דרך), אני ארגיש מרוחק... לבד...
אני לא מאמין שהוא לא שם לב לזה, לא קולט בכלל.. בעצם, מה אני מצפה?
חחחח, עלק כמו אח... ככה אני הרגשתי וככה אני התנהגתי. אני והדברים המוזרים שלי...
כלום לא הולך, כלום!
הכל רק מסתבך ומסתבך, נכנס למעבולת - מעגל, בלי פניות חדות, בלי שינויים... הכל רק מסתבך
הרגשתי שהתחלתי תקופה טובה, שהכל מתחיל לחזור להיות נורמאלי... הרגשתי..
הרגשה - כאב, שמחה, עצב, אושר, בדידות... אהבה...
היא, הם... זה. כמו רוב הדברים שתליתי בהם תקווה, התרסקו לתוך תהום עמוק מאוד ואפל מאוד
ופשוט נמאס לי מהכל, לסחוב את כל החרא הזה מתחת לבגדים, לנסות להרגיש שהכל נורמאלי והכל בסדר למרות הדבר הזה שמכביד עלי ואני מנסה להתעלם ממנו.
נמאס לי להחזיק את זה שם, מתחת לעיניים.. נמאס
הרבה זמן לא כתבתי בבלוג.. יותר מידי זמן..
דברים השתנו מטבעם של דברים, דברים התרחשו (מטבעם של דברים...)
וכן, בסוף מגיעים לסף שבירה שבו.. הכל חייב לצאת (אחרת הדברים יפוצצו מבפנים את הדבר שמכיל אותם)
בהערכה רבה למי שעדיין ממשיך לעקוב,
מאור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
