תן לי לברוח, מאותה מציאות שוחקת דמיון

תן לי לשכוח, את אותם הרגעים של בכי טיפשי

ואיך זה שכל מוות הוא תוצאה של אסון ?

ואיך זה שהוא לא כאן? לא זה לא אנושי

וגם אם תגיד לי שמה שהיה כבר מאחור

שאני סתם יושבת כאן, ומקללת כאן, ואחרת כאן, ונשברת כאן

אני אומר מילים בשאיפה שיגרמו לו לחזור

אבל לא - זה לא יעזור

אמנם לא כל כך הרבה זמן אני חיה

אבל מלחמה כבר הספקתי ללמוד

וזה לא שלא נמאס לי לצעוק באמצע הלילה

ואולי אני סתם ילדה מטומטמת

שחושבת שהיא יכולה לשנות

עם טיפונת חיוך, ותקווה דוממת

ואלפי כוונות

ואתה תגיד לי שמה שהיה כבר מאחור

שאני סתם יושבת כאן, ומקללת כאן, ואחרת כאן, ונשברת כאן

ואני אומרת מילים בשאיפה שיגרמו לו לחזור

אבל לא - זה לא יעזור

מיותר לציין שקשה לי עם המלחמה הזו.

קשה מידי.

עומר.

אני מתאפקת לא לומר לך כמה שאני רוצה אותך בכל פעם שאתה מחייך אליי..

שחס וחלילה לא תדע, שחס וחלילה אני לא אפגע - שוב.

ועוד הרבה חסות וחלילות, באמת באמת המון..

החיוך שלך, הגומות, העיניים העמוקות, הדרך שבה אתה זז,

הצורה שבה אתה מחמיא לי, החיבוקים האוהבים שלך..

ואני ? אני שלך, כל כך שלך..

אני לא מאמינה שאי פעם יקרה בינינו משהו,

בכל זאת, הפער בגילאים, התרבות, סגנון החיים..

יותר מידי שוני.

אבל זה דווקא מה שמושך אותי אליך, השוני, העובדה שאף פעם לא אהבתי משהו כמוך..

שבכל סיטואציה אחרת, לא הייתי אפילו מסתכלת עליך,

לא כי אתה לא יפה, אלא בגלל שאתה לא הסגנון שלי.

לא הסגנון הרגיל שלי.

אתה גם היפוך קיצוני של הקודם, שהיה בן זונה אגואיסט, שיישרף.

אתה הרבה יותר קשוב, הרבה יותר תומך, הרבה יותר מפרגן..

ואני חולמת כל כך הרבה, אני חולמת אותך ונהנית מכל שניה של חלום.

אתה עוד תהיה שלי, גם אם זה נשמע לא שפוי, גם אם זה נראה לא הגיוני - זה יקרה.

כי אני אוהבת אותך,

נראה לי..