"השמיים לא יהיו כחולים יותר

 וסביר להניח שהשמש כבר לא תזרח
 לפחות לא בשבילם
 והכאב לא יהיה חזק יותר

 אבל אתה לעומתם מהר מאד תשכח

 כי מבחינתך זה סתם.

 סתם דם."

היה היום יום קשה, עם המחזמר והכל, לעלות לבמה ולתת שואו, בזמן שאני יודעת שחברים שלי יושבים במקלטים, כוססים ציפורניים, מרטיטים לבבות, שותקים בבכי עצור, מכנסים תפילות אחרונות לאלוהים בתקווה שישמור עליהם..

המעבר היה נורא חד.. נורא.. כל פעם שירדתי מאחורי הקלעים, במקום להתרכז בדמות ובאיפור שאני צריכה להחליף, הייתי על סף בכי..

מרב פחד, מרב יאוש, מרב תסכול..

מרב שאני שואפת לסיטואציה אחרת, שבה לא צריך לחיות ככה, כי אין דם, ואין טילים ואין מלחמות..

תמיד ידעתי שאני לא בנאדם ריאלי..

כשחזרתי הבייתה הוא היה ריק, אבא הגיע אחרי חצי שעה בערך.. והתחלנו לדבר קצת על מה שקורה.. אמרתי לו שזה קצת לא מוסרי שהורגים גם פלסטינאים חפים מפשע.

ואבא צעק עליי ואמר שאבוי לי שככה אני מדברת, כי אנחנו מתחשבים בהם, ומשתדלים לפגוע רק במטרות צבאיות, והם רק רוצים להזיק לנו, ולא משנה באיזו צורה..

והוא גם אמר אחר כך, בנימה יותר רגועה.. שמלחמה היא לא דבר מוסרי.. ושמלחמה נובעת מחוסר ברירה, ושניסינו הכל, אבל שום דבר לא עובד..

אז חייבים להשתמש בכח..

ואני אסכם בנתיים את דעתי על כל מה שהולך, לפני שאני אתחיל לבכות..

פתאום עם ההווי הזה של המחזמר, שאנחנו תקועים אחד בתוך התחת של השני, כל כך הרבה שעות ביום, כל הלכלוכים צפים, כמה שקרים, כמה רכילויות, ואני כמו מטומטמת מנסה לגשר, לעזור.. אבל זו אשכרה משימה בלתי אפשרית..

יהיה טוב, כן.. לפעמים אני נשברת..

ולסיום, מילה קטנה לאלוהים,

אף פעם לא הייתי מאמינה אדוקה, לא שמרתי שבת, גם לא כשרות, אבל האמנתי - בדרכי שלי..

ואני מבקשת ממך, בתחנונים, שתשמור עליהם, על החיילים שמקריבים את עצמם, ועל האנשים בבתים, שמפחדים כל כך..
ועלינו, שלא יקרה לאף אחד שום דבר..

בבקשה. יותר מזה מעולם לא בקשתי.

 שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:              
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים    מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
 עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה    עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ;    אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
 הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן    שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
 יְהוָה שֹׁמְרֶךָ;    יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה;    וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
 יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע:    יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
 יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ    מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.

וואו.. קצת קשה לפתוח פוסט אחרי כל כך הרבה דברים מעניינים שקרו לי

בואו נתחיל מזה , שאני מרגישה הרבה יותר טוב, היה קצת חום אתמול.. אבל ישנתי שינה ארוכה ארוכה ארוכה, ועכשיו אני בסדר

אז שני דברים מדהימים ועיקריים שקרו לי :

אלאדין אין לי מילים בכלל לתאר כמה אני נהנית שם..

כל רגע מבחינתי הוא חוויה מטורפת, והבמה והמוזיקה והכל, זה עושה לי כל כך טוב..

והאנשים המדהימים שאין מילים לתאר כמה שהם מפרגנים ותומכים.. זה פשוט כיף..

המחזמר עולה ב20 לדצבר, בואו בהמוניכם

מחנה מדעי היה מדהייים !

חדר 65 גלבה אעש ! אומייגאד שרית חדד !

חחח.. הייתי באילת, עם החברה ממרכז רון, שלושה ימים, ובחדר עם הבנות הכי שוות בארץ, ורד, עמית, אפרת ומאי..

והיה פשוט מטורף... מצחיק בטירוף.. ואפילו היה אוכל טעים, הייתם מאמינים ?!

כי אני לא

וימי הולדת של חברים שגם כיף בטירוף, ואני לא אפרט..

אני רק אגיד תודה לכולם, על זה שאתם קיימים וכל כך עוזרים לי  33333>

ציטוטיאדה :

שפי : "וואו עמית, יש לך כתפיים ממש צרות"
עמית : " לא נכון ! אין לי כתפיים צרות !!!"

שפי : "נכון, צודק, הכתפיים שלך ממש גדולות !"

אני : "וואו שפי את ממש החלטית הא ?"

שפי : "את רומזת שאני שקרנית ?! :O"

אני : "לא.. אני רק אומרת שאת לא החלטית"

שפי : "אה כן, אני יודעת, בגלל זה יש לי ידיים עקומות"

(בימה 2008)

עמית : "וואו, אני נראית כמו הגהנום"

אני : "זה בסדר, גם אני לא נראית יותר טוב.."

ורד (מהמקלחת) : "im pretty, im so pretty"

אחחח.. הטאקט....

(מחנה מדעי אילת 2008)

(עוברים ליד תחנת דלק)
עמית : "מה פתוח כל יום 24 שעות ?"

ילד : "אלונית !"

עמית : "לא ! עדן !"

(מחנה מדעי אילת 2008)

אלעד : "חברה מה נסגר אתכם ?"
ורד : "אצלי שום דבר לא נסגר.. פאק..זה לא נשמע טוב"

(מחנה מדעי אילת 2008)

ורד : "אין לי טישו, אין לי מים"

אני : "אין לך בתולים.. "

(מחנה מדעי אילת 2008)

וכרגע אני לא זוכרת יותר, כשאני אזכר אני אודיע

תמונה שמצאתי, מהבימה כשהייתי בכתה ב' :

שיהיה שבוע נפלא לכולנו

עומר.