אני מרגישה קצת מוזר לכתוב לך, כאילו השתגעתי מעט... או הרבה.

כבר יותר מחצי שנה שאנחנו נוסעים ביחד באוטובוס כל בוקר, מדי פעם גם בערב כשאני חוזרת הביתה. חשבתי שדמיינתי את זה בהתחלה, אולי זה באמת העניין, אבל המבטים שלך... קצת יותר מדיי כדי שהכל יהיה רק בראש שלי.

אז אני מסתכלת עליך ואתה עליי, יושבים יחסית קרוב במושבים שלא נאבד קשר. כמו מן מגנט כזה... אתה גם מרגיש את זה? מרגיש לא בנוח? כאילו אתה צריך להיראות הכי טוב כי אני בוחנת אותך? אגב, אני לא.

זה כל כך מוזר, יש רגעים שאני בטוחה בזה ויש רגעים שאני בטוחה שאני מדמיינת הכל, אבל גם בתור רעיון, יש בזה משהו כל כך מסתורי שזה מושך אותי יותר.

אני לא רוצה לדעת עליך כלום. בתוך הראש שלי כבר כתבתי ספר על איך אנחנו מתאהבים והכל טוב ויפה, זה אחלה רעיון לסיפור אגב.. קצת קריפי, אבל מגניב. רק בתוך הראש שלי משהו יקרה, בחיים לא במציאות. המצב הסוריאליסטי מעט הזה עכשיו זה משהו שאני פשוט לא רוצה שיעלם. 

אני לא רוצה לדעת איך קוראים לך, איך הקול שלך נשמע, לא מעניין אותי בן כמה אתה או מה התחביבים שלך (למרות שאחרי הנסיעה האחרונה ראיתי שאתה דיי אוהב היאבקות), אני לא רוצה להרוס את המשהו המיוחד הזה כי כרגע זו הסיבה היחידה שאני אוהבת לנסוע לבסיס, זו הסיבה היחידה שאני מחכה לבקרים האלה בימים שאני חוזרת הביתה.

אל תבין לא נכון, לא פיתחתי אליך איזו אובססיה מפחידה, אני לא חושבת עליך בכלל, גם לא ממש באוטובוס חוץ מהחמש דקות הראשונות של הנסיעה (ומעכשיו כמובן, בעודי כותבת עליך). 

לפעמים נראה לי שאני מכירה אותך, שאולי אתה מישהו שפעם דיבר איתי וקצת הפחיד אותי, שזו הסיבה שאתה מסתכל עליי ככה... אני לא יודעת, שוב, גם לא משנה לי.

כל כך מוזר הסיפור הזה, קצת מפחיד ומרגש... קצת משהו שמוציא אותי מהשגרה הנוראית הזאת ומהייאוש הזה. כנראה שזה באמת בראש שלי ואני רק משתמשת בך כדי להרגיש מעט יותר טוב. בכל מקרה... את זה כבר לא תקרא, בטח גם בחיים לא נדבר אחד עם השני וזה מעולה מבחינתי. בוא לא נהרוס משהו שלא קיים.