באופן מדהים ומפתיע הפוסט הזה לא יהיה דיכאוני, אפילו בכלל לא!

לא יודעת אם זה קשור לבחור הזה שהכרתי שכל כך מפחיד אותי ומקסים אותי באותו הזמן, או לזה שמעט התבגרתי, אולי לזה שנהיה לי יותר טוב בצבא ואני גם לא הולכת להישאר שם עוד כל כך הרבה זמן... לא יודעת, אני רק יודעת שעכשיו טוב.

כמובן שיש את הנפילות, את הרגעי בכי והעצב... לא השתניתי, אבל אני אופטימית. אני מרגישה שיהיה טוב ושעכשיו טוב. אני מרגישה שיש לי אנשים כל כך טובים סביבי ושאני באמת מתחילה גם טיפה להתחבב על עצמי.

אין לי יותר מדיי מה לפרט, אבל אני חושבת שהכל טוב, אני גם חושבת שהכל יהיה טוב.

:)