"מבחינתי יש לך שתי אופציות עכשיו. את יכולה לשבת ולרחם על עצמך ולטבוע בעצב הזה ולהיכנס שוב לדיכאון, או שאת יכולה פשוט להחליט שאת לוקחת את עצמך בידיים ומתחילה להשתפר בשביל אלה שמתאכזבים ממך, ויותר חשוב, בשביל עצמך, שמתאכזבת הכי הרבה"
אני לא בטוחה למי התכוונתי כשאמרתי את זה, לאותה חברה שבכתה לי בטלפון, או לעצמי, שנדמה שהחיים שלי מתפרקים להם לאט לאט.
איבדתי ארבע מתוך סך החברות המצומצם שלי. שלוש מתוכן היו רק דרך נחמדה לעיתים להעביר את הזמן, אבל הרביעית היא בין החברות הטובות ביותר שלי... בן אדם שהיה ועדיין יקר לי מאוד.
נדמה שלאף אחד זה לא ממש משנה, בטח לא להן... החיים ממשיכים, אני נתקעת אבל אחרים עברו הלאה.
אז נכון, לא זכיתי בבחור שחשבתי שרציתי, זה שהתגלה כאחד שהמילה "זכייה" לא מגדירה שום קשר איתו. אבל זה עוד אחד מהחסרונות בלהיות נקבה, אותו חוסר שיפוט קלאסי שגורם לנו להתאהב ב"בחורים הרעים", לנסות לשנות אותם, לנסות להמציא תירוצים שיחפו על ההתנהגות שלהם ועל המועקה שלנו. סך הכל, עם כל הכאב וההתמוטטויות שעברתי בגללו, אני מאמינה שהחיים שלי טובים יותר בלעדיו. (אני מאמינה שהתכונה הנשית שהזכרתי נובעת מחוסר ביטחון שיש לנו. אם "נתקן" אותם סימן שיש לנו סוג של ערך, לא?)
נחזור לחברות - אם ככה אפשר לקרוא להן - נכון שאולי הגזמתי בתגובה שלי, אבל הגיעו מים עד נפש ויש גבול לכמות האכזבות שאפשר להתמודד איתן, בעיקר כשמדובר באנשים שאני כל כך אוהבת (ובעצם, אם לא הייתי אוהבת אותן הרי שלא הייתי קוראת לזה אכזבה).
אני חיילת. אני ג'ובניקית אולי, אבל כמות הזמן החופשי שלי מוגבלת וכך גם הכוחות שלי לאנשים שלא אכפת להם ממני באותה מידה שלי אכפת מהם, אז אני עושה צעד כואב, בעיקר לי, ופשוט הולכת... מוותרת על מי שכבר מזמן ויתר עליי. כמו שאמרתי לה - אני לא אבזבז זמן ואנרגיה על אנשים שלא מוכנים להשקיע את אותו הדבר בשבילי. אם יש משהו טוב אחד שאני יכולה להעיד על עצמי זה העובדה שאני חברה טובה, זה שאני עושה את ההקרבות שלי בשביל האנשים שאני אוהבת.
אני רגישה מדיי. איבדתי את חוש ההומור שלי ונראה שלצחוק איתי היום כרוך במחשבה מעמיקה על כל מילה, כי רק חסרה ההברה הזאת, משהו שישמע מעט לא טוב באוזן שלי והנה אני, פתאום מתנפחת ונהיית כמו הענק הירוק. צועקת, בוכה, נעלבת. אני לא יודעת למה זה קורה, אני כל כך מנסה לשלוט בעצמי ובהתנהגות שלי, אבל אני לא מסוגלת. עוד ריב עם ההורים, עוד אי נעימות כשאוכלים ארוחת שישי... איבדתי שליטה על ההתנהגות שלי.
בעניין הצבא, חשבתי שאני עומדת לקבל סוג של "קידום" שממש רציתי. לא הייתי בטוחה שרציתי אבל כן רציתי שיציעו לי אותו, אבל במקום זה מישהו אחר קיבל אותו. הנה הלכה התקווה לגיוון בשירות הזה. אני לא מצליחה להנות מהצבא הזה ואני פשוט מוצאת את עצמי מקנאה בכל אלה שמספרים לי כמה הם נהנים בבסיס שלהם, כמה הם שמחים שהם תורמים למדינה, כשבעצם התרומה היחידה שלי זה לריב עם מלש"בים שיעשו מבחנים בצו ראשון, שיענו על השאלות ויפסיקו להתחכם. נדמה שהמטרה היחידה שלי בכל יום שעובר הוא לעשות כמה שיותר רק כדי לעוף משם יותר מוקדם, להגיע לדירה, להכין אוכל שכבר נימאס להכין, לראות האוס, לעשן סיגריה במרפסת וללכת לישון בוכה.
שכחתי להזכיר, התחלתי עכשיו דיאטה. היא בעיקר כוללת הרבה סלטים ואוכל דיאטתי, מעט הרעבה ומדיי פעם הקאות. מגעיל אותי לחשוב שאני כמו כל הבנות הטיפשות האלה שמהללות את האנורקסיה ושלל הפרעות האכילה האחרות, מגעיל אותי לחשוב שאני באותו מקום כמו שהייתי אז ואני לא משחררת.
כרגע, בשעה 5:15 דקות לפנות בוקר, ההרגשה שלי היא שאין לי משמעות. איבדתי ערך לעצמי. אין לי שום תרומה לעולם ולחיים שלי אין באמת חשיבות. זה נורא, אני לא שולטת בזה. מן תחושה של ריקנות וייאוש, אני לא מצליחה להתנער מזה.
ולמרות כל מה שכתבתי פה בניסיון לפרוק את הרגשות האלה שאני כל כך דואגת לשמור בסוד, אני מרגישה שהכל יהיה בסדר, שמשהו טוב עוד יקרה וזה יעבור. אלוהים רק בבקשה שזה יעבור...
אל תשפטו אותי על מה שכתבתי פה, אני יודעת כמו מה אני מצטיירת בקטע הזה, אני רק צריכה להאמין שיש בי מעבר, אני רק צריכה שמישהו יאמין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
"Polly"