הייתי לוקחת את עצמי ועוזבת אם הייתי יכולה. לא יודעת לאן הייתי נוסעת, אבל רחוק מפה ככל האפשר.

העולם מפחיד אותי, האינסוף הזה, הלבד, העצמאות. אני ברגרסיה, אני חוזרת לתקופה בה הייתי מוגנת, שלא ידעתי, שסלחו לי.

יש בי כעס ובילבול, אני לא יודעת מי אני ואני לא יודעת אם אני אדע אי פעם. אני לא יודעת אם אני אוכל להסתדר לבד, הכל יפה כחלום, החופש, הבדידות, אבל עכשיו כשזה קרוב אני רק רוצה שיתפוגג ויעזוב אותי בשקט. 

אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד, ולעזאזל, אני לא יודעת אם אני בכלל רוצה ללמוד. אני לא יודעת אם אני רוצה קריירה מפוארת, עבודה יומיומית, שגרה... אני אהיה אומללה, אני בטוחה בזה. אני רוצה לקחת את הרגליים שלי ולנסוע, לטייל, ללמוד ולא במכללה, אלא מהחיים. אני רוצה לשכב בשדה ולשחות בנהר, לטפס על הר ולשבת על החוף עם בקבוק בירה ואנשים שאני אוהבת. אני רוצה שלא ישפטו אותי ויקראו לי לוזרית אם בגיל שלושים אני אעבוד באיזה עבודה קלילה ולא יהיה לי תואר. תואר... הדבר היחידי שהוא מתאר זה את המעמד שלך בפני אנשים, את הסטטוס שלך, מי אתה בהשוואה לאחרים בעולם הזה. תואר לא אומר שאתה יותר טוב או פחות טוב במשהו, לא אומר שיש לך יותר ידע מלמישהו אחר, רק אומר שתוכל לקבל עבודה, כי היה לך מספיק כסף ומעט חיים כדי לשבת על התחת כמה שנים וללמוד דברים שבכלל לא תשתמש בהם.

אני בטח אוציא תואר יום אחד, אני אעבוד בעבודה משעממת, אקים משפחה ואאבד את ההתלהבות מכל מה שמחכה שם, כי זה המחיר של חברה, זה המחיר של להיות עם האנשים שאני אוהבת, זה המחיר של לגרום לכולם להיות מרוצים ממני. אם זה שווה את זה או לא אני באמת לא יכולה לדעת, אם אני כאן אז כנראה שכן. 

המחיר של אהבה, של משפחה, של קבלה הוא גבוה מהמחיר של החופש, כי מה שווה חופש אם אין לך למה לחזור? מה שווה חופש כשאתה לבד? 

חופש ואושר לא תמיד יכולים לבוא ביחד, אצלי הם כנראה שני קטבים שונים. אבל מי יודע מה עוד יקרה, אני רק בחורה בת עשרים שעוד חודשיים צועדת את הצעד הראשון שלה בעולם האמיתי, מי יודע לאן אני אגיע בסוף.