| 4/2008
בריכה עתיקה. צפרדע קופצת - צליל מים.
חם אחושרמוטה.
אין מקלחת שבוע -
מסריח נורא.
בהשראת הייקו. השירה היחידה שאני מצליח לסבול, כנראה בגלל שזה כל כך לא שירה.
החלטתי להתמקד בבודהיזם בתור הדרך חיים (ביטוי לא טוב וטיפשי, אבל מספק) שלי לכמה שנים הבאות. המסורת האיזוטרית המערבית מעניינת אבל מסובכת מדי. כל הקוסמולוגיה והסימבוליקה והחרא הזה. ובכלל... WTF? למי יש כוח לבנות מעגלים מאגיים ולהגות כל מיני שמות אלוהיים ולקוות להרגיש איזה ניצוץ אלוהי עובר לך בצ'אקרה השנייה...
סידהרתא גאוטאה, הידוע בתור הבודהא, מזכיר לי טיפה את דקארט. שניהם היו מהפכנים בחשיבה שלהם. דקארט פשוט הפך את הדבר הכי בסיסי שיש לבנאדם- הידיעה שהמציאות היא-היא המציאות, בלי כל מיני מטריקסים, מוחות בצנצנות ושות'. הבודהא עשה אותו דבר ברמה התאולוגית. הוא אמר: לא, הסבל לא נגרם לכם מהאלים, מהשכנים, מהריקשה שדרסה לכם את החתול. הסבל נובע, ברובו, אך ורק מכם. וזה גאוני ולא גאוני בו זמנית, פשוט בגלל שזה כל כך ברור. אני לפעמים נדהם מכמות האנשים שחושבים שהם צריכים רק את הג'יפ ההוא או הטלוויזיה ההיא כדי למלא חור קיומי בנפש העלובה שלהם. כשהייתי קטן (נראה לי שהזכרתי את זה בעבר) הייתי נורא מטריאליסטי. עד גיל 16 בערך. ושמתי לב למשהו מעניין- תמיד כשהשגתי את מה שרציתי, בשנייה שבה השגתי את זה, כבר לא רציתי את זה. וסבלתי, גם בגלל שהייתי צריך למצוא משהו אחר לרצות וגם בגלל הדואליזם הסכיזופרני הזה.
בכל דבר יש סבל. גם בעונג יש סבל. הגלידה נגמרת, החתול מת... צריך לצאת מהמעגל ההתנייה הזה של לחפש גירויים.
למרות ש...
אם יגיע מצב שבו ניתן יהיה להחדיר צ'יפ למוח שיעשה אותנו שמחים בלחיצת כפתור, הבודהיזם לא יהיה רלוונטי. כמובן שהמחיר היחיד לזה הוא לאבד את האנושיות.
לפעמים אני חושב מה אני אעשה עם כל הידע הזה שאני שואף לצבור. מה בתכלס אני אעשה אחרי שאצפה ב2 סרטים של וודי אלן, אקרא את ז'רן פול סארטר, את קארל יונג ווויליאם ג'יימס? מה הידע הזה יתן לי?
אני ממשיך לקרוא את הביוגרפיה של פיליפ ק. דיק. הגעתי לפרק הכי מעניין- של החוויה המיסטית שלו. זה הזכיר לי את הכמיהה שלי לחוויה מיסטית כולל איזה מאמרון על דר. שולגין (זה שהוציא את הMDMA מהארון), הוא אמר איזה משהו פשוט מהסוג של המשפטים האלה שאתה רק מת לשמוע ממישהו כדי לדעת שאתה צודק:
"הבנתי שהיקום כולו נמצא בתוך התודעה והרוח". אני כל כך כמה לחוויה דתית\מיסטית שאני מוכן להקריב בשבילה. טוב, זה משהו שלא כדאי לכתוב אם אתה די משוכנע שגורמי ביון לאומיים עוקבים אחרי החיבור הספציפי שלך בגלל תפקיד זה או אחר. ניחא.
אני צריך לבטא את עצמי נואשות. אבל שירה וספרות זה לא הקטע שלי. אני אוהב לראות דברים. בבלוג שלי יצא לי להזכיר כמה דרכים שחשבתי עליהן:
גרפיטי- נפסל. חשבתי לצייר ולגזור שבלונות, אבל בתכלס אני תמיד אמור להתבסס על תמונות או ציורים שכבר קיימים ורק לעבד אותם- אין חופש אומנותי.
ציור- אני אף פעם לא מצליח להעביר את מה שאני רואה על דף. וגם בציור יש סטטיות שלא יכולה לבטא את המחשבות שלי, את הפאקינג Inner workings of the mind.
קומיקס- אותו דבר כמו ציור. גם אין לי מספיק אהבה לז'אנר כדי לעשות בו משהו.
ועכשיו חשבתי על משהו אחר, ואני מקווה להתמיד בו: אנימציה.
למה?
פותר את בעיית הסטאטיות- זה זז! אלי! זה זז!
קל יחסית לביצוע- כל מה שאני צריך זה פלסטלינה\נייר\עיפרון ומצלמה. פעם חייתי באיזו אשלייה של ללכת לבצלאל וללמוד את זה, אבל תכלס זה מטומטם. כי מה שאני מתכוון ליצור לא יתאים לאף שוכר. אני מדבר על סוריאליזם (איברי מין מעופפים וכו', אתם יודעים, סוריאליזם). בנתיים הדבר שהכי נראה כמו מה שאני רוצה זה זה.
ואני גם חושב על הטיול אחרי צבא ועל איך אין לי מושג בגרוש מה אני הולך ולאן. יפן בשבילי נחשבת ליעד האולטימטיבי, ללמוד מוזיקה, אומנות לחימה ובודהיזם. אבל גם סין יכולה לספק את זה. אולי גם הודו, אבל אני לא רואה בהודו את הקסם שאותו רואים אלפי המשתחררים הטריים.
אה כן, איך אפשר בלי להזכיר את הקטליזטור (הזרז, למסורבי ביולוגיה בתיכון ) של הפוסט הזה. מצאתי הרצאות של יעקב רז על בודהיזם! אההה!!! יעקב רז, אפשר לומר, השתיל בי את חידק היפן עם הספר שלו "אחי, היאקוזה" שהזכרתי פה פעם (אני מתחיל לחזור על עצמי הרבה, לא טוב). לדעתי ההשוואה בינו לבין אלן וואטס (ראו לינקים בצד שמאל) מתבקשת. 2 אנשים אוהבי בריות, נדיבים ומשעשעים שבשורה התחתונה עשו לא מעט למעני (אם לא למען כל חבורת הקופים באובססיית הנשק גרעיני שמתקראת אנושות).
זהו, נסיים כרגיל בתמונה שמרמזת על הנטיות האובססיביות שלי לחודש הזה. מאוד לא בריא מבחינתי.
| |
| כינוי:
דמטריוס_סייבר.ציניקן\\ בן: 35 ICQ: 303451850  |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
