החלטתי לפתוח מקום לרוחניות שפויה, כזאת שלא באה לתת תשובות לאדם, אלא לכוון אותו לתשובותיו שלו.
תיקשור? מודעות? הארה? ריפוי?
אתם תחליטו מה מכל אלו יש כאן,
ואולי אפילו תמצאו יותר מזה.. |
| 5/2009
 מה אנחנו יודעים על השמים?
האם ניתן לדעת על האושר דבר?
מהו אשר מרכיב את השיכחה?
לפעמים, נדמה לי שהכל סובב סביב השקט.
האין כל אשר אנחנו בוחרים לשכוח אינו אלא זכרונות החולפים על פנינו במעין טקס יצירת עצמי נטול חשיבות?
האם קיימת חשיבות?
אמרו לי מיהו זה אשר יודע את השקט, ואומר לכם מהם הפחדים שלכם.
האני, האם הוא קיים בכלל? נדמה לי שכל עת שפונה אני לעצמי כלשהו, מוצא האני רק פחד ורוע.
האם יש סיבה אמיתית לעמוד במקום? להיתקע? להישאר? לייצר זיכרון?
השקט משחרר.. האומנם? מהו שחרור?
הכאב פוקד אף את הבודדים שביננו. אינני בודד, אך עם זאת מכיר אני בודדים. כל "אני" בודד.
הם לא בחרו בכך. הם כאלו.
נדמה לי שהם אפילו לא יודעים שהינם כאלו.
האם גם אתם בודדים? האם הכרתם "אני" שלא היה בודד? "אני" שאינו שבוי בהזיה מודרנית?
האני מבחינתו לא בודד לעולם. הוא מועסק ע"י מספר רב של רצונות ותשוקות,
תמיד נע בין רצון לשכחה, תמיד מחפש את שלא ניתן למצוא במדויק.
אני חושב שאפשר לומר שהאני אינו אלה מכונה נטולת מעצורים, שנבנתה כדי להשכיח ממפעילה את החוסר, הריקנות.
אנחנו ריקים, כלום, נדה. אין כלום שם. אם תתבוננו עמוק לבפנים לא תראו דבר מלבד את עצמכם המתבוננים פנימה.
לפעמים אנשים מתבלבלים וחושבים שעצם היותנו מתבוננים בעצמנו הוא משהו מורכב ומיסטי.
אבל אין זה המצב.
המצב הרבה יותר פשוט,
אנחנו מתבוננים בעצמנו מתבוננים בעצמנו, פשוט בגלל שאין שם כלום.
האם מכביד עליכם הריק נטול המשקל? והאם אתם מבינים את הסתירה שבכך, ואת העובדה שאינכם יודעים "אין" מהו?
אם היתה משמעות, הרי ברור שהיינו מוצאים אותה מזמן (כפי שניטשה אמר בהקשר כלשהו),
והאדם, הוא מחפש משמעות (כפי שפרנקל אמר..) לעצמו , לעצם היותו,
אז למה אנחנו פוחדים להודות בכך שאין בעצם כלום?
שהכל אינו אלא הצגה שאנחנו מעלים מול עיננו השמחות והבוכות? (או המשועממות),
מצפים לבוקר המחרת שיספק את אותם יצרים שנשאנו עימנו מאז זוכרים אנו את עצמנו.
בדרך לשופינג הבא, לעונג הבא, לכאב הבא.
איש איש ומה שעושה לו את זה.
בכלל, טוב לדעת שאין "זה".
באותם הימים ידע (זה אשר הפסיק לדבר) שנגמרו המילים.
חדל אש, חדל כוח. חדל רוח.
זוהי אינה שירה, אינה אמירה. זוהי אפילו אינה מסקנה. אולי עובדה?
עד מתי נדבר את עצמנו לדעת?
האם תוכלו להיזכר מתי המילים תפסו את מקומכם בראשכם?
מהו הרגע המדויק בו התחלתם להאמין שהמילה מתארת טוב יותר את עצמכם מאשר עצם היותכם?
מחשבה ללא סוף שקולה ליאוש אינסופי.
מי ידע עצמו כשקט?
זה שאיננו.
בואו ואגלה לכם סוד.
אתם ואני,
איננו.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: