משחקים בין אור לאלפי צללים שונים שקוראים לעצמם "אני".

רעיון קטן שעלה לראש מפציר בי כבר יומיים להעלות אותו לכאן,
כדורש את חלקו בין החיים.

אולי יהיה הוא ככדור שלג האוסף מכל אשר הכרנו לכדי תבנית מחשבה,
או אולי ככוכב נופל אשר יאיר את עינינו מבעד לעננינו לרגע, ויחלוף כשם שבא.
אתם תחליטו.

כדי להציג אותו כראוי אנסה תחילה להצביע על מקום לידתו.
בעצם, איך אפשר להצביע על נקודה בזמן ולומר - כאן זה התחיל?
נראה שזה מקביל ללהצביע על נקודה בים ולומר - כאן מתחיל הגל.
ובכל זאת, אתאר מספר מחשבות שעלו לראשי כמו הופעת הברקים טרם הידהד לו
קול ההיגיון שמחבר את כל זה לכדי רעיון.

בוש נשיא ארה"ב ביקר בישראל.

אני מניח שאם אתם משתמשים באינטרנט אז שמעתם כבר על כך.

מה הדבר שאני לקחתי מהביקור הזה?
ובכן, אמרו בחדשות שלכבוד ביקורו ניקו את רחובות ירושלים.
(אני לא גר בירושלים אז לא הייתי יודע על כך בלי לשמוע את הדיווח)

פעם קראתי את הספר של דוקטור בייטס ז"ל, שמספר איך להיפטר מהמשקפיים בגישה טבעית.
הטיפולים הקשורים לנושא הזה היו בגדר עצימות עיניים (לכסות עם כפות הידיים את העיניים למשך זמן רב), כמו גם שטיפה של העיניים (עם כוס מיוחדת הנועדה לכך) או תרגילים אחרים שנועדים להגביר את השימוש בתכונות הטבעיות של הראייה.
ובכן, זוכרים שדיברנו על זה ששיטה צריכה לשרת מודעות ולא ההפך? (משמע שיטה לא יכולה להוביל למודעות..) אז רק כדי להשלים את התמונה בנושא,

הטיפולים הללו של בייטס כן זכו לסיפורי הצלחה גדולים מאוד,
ועם זאת עדין אנשים בוחרים להרכיב משקפיים.

לא שאני מאשים את האנשים, או את גישתו של בייטס,
אני פשוט חושב שחסר חלק בפאזל הזה שיסביר מה מרגיש לא נכון בגישה הטיפולית הזאת,
או יש יאמרו בכל גישה טיפולית הקשורה ללומר למטופל "תעשה ככה וככה וככה ויהיה בסדר".

כשהייתי קטן, אני זוכר שראיתי ערוץ 8 (טוב, אם היה ערוץ 8 אז כנראה שאני עדין לא כזה גדול..), היתה איזו סדרה אחת, אינני זוכר איך קראו לה.

(וזה היופי בערוץ הזה, לא משנה השם, אלא התוכן).
ובכן, הביאו לשם את הסיפור של איזה ילד שהיה לו גידול בגוף איפשהו,

ואני לא זוכר מי אמר לו לעשות את זה,
אבל הוא סיפר שכל לילה לפני השינה, הוא היה מדמיין שהוא נכנס לחללית שלו בגוף,

ויחד עם תאי הדם הלבנים הוא יוצא להתקפה חסרת רחמים על הגידול שלו.
כאשר הגיעו לנתח אותו כחודש או חודשיים לאחר הגילוי, פתאום ראו שאין זכר לגידול!
יש שיגידו - דמיון בשירות המציאות.

הברק האחרון שהאיר את ראשי טרם שמעתי את הרעיון ההוא,

היתה המחשבה שבעצם הגוף שלנו, באופן טבעי,
מכאיב לנו בידיוק בנקודה החולה.

הכוונה, כאשר משהו פועל באופן שלא הרמוני לבריאות שלנו,
רוב הפעמים, כואב לנו. מה תפקיד הכאב הזה?

(מלבד להעשיר את חברות התרופות במשככי כאבים..)

אז הרשו לי להוליד יחד איתכם ממקבץ המחשבות הללו את הרעיון אל העולם -

נתחיל מהסוף - תפקיד הכאב הוא להצביע כמו אומר לנו "לכאן, לכאן!". כאב הוא מאוד מדוייק.
ולמה הדיוק שלו חשוב?

כדי שנוכל להיות מודעים בידיוק לחלק שבו מתקיים המצב שאינו הרמוני לשאר הגוף.
למה שהמודעות לנקודה הזאת (שכואבת כדי שנהייה מודעים לה) תשנה משהו?
ובכן, כאן נכניס לרגע את בוש - בוש הוא הנשיא,

אלו שעובדים תחתיו דאגו לנקות עבורו ולהכין את העיר להגעתו.
עבור מי עובד הגוף?

האין המודעות (להבדיל מבוש כמובן!)  היא נשיא הגוף אשר בסופו של דבר אחראית לעתידו
הרחוק, להישרדותו? כיצד לדעתכם תאי הגוף יגיבו לנוכחות של המודעות ?
אם אתם רוצים לדעת כיצד, אני מניח שהגוף שלכם יספק את התשובה האמיתית ביותר.

יש לא מעט מקרים של אנשים שהשתמשו בדימיון כדי להביא את המודעות שלהם לנקודה ספציפית בגוף.  העיניין הוא שאת הדגש לסיבת הריפוי הם שמו במה שהם עשו,

ולכן צמחו להן אלפי גישות לגבי מה צריך לעשות או מה לדמיין.

אך אני מאמין שהנקודה לא נמצאת במה שמדמיינים או כדומה,

אלא בעצם הנוכחות של המודעות.
וכאן מתחבר הרעיון של השיטה הזאת שלא עובדת לכולם לרפא את העיניים כמו גם שיטות אחרות לרפא דברים אחרים -
לדעתי, שיטה שמנסה לעורר מודעות אולי תצליח בעקיפין לעשות זאת,

אך היא לא תעבוד לאורך זמן, כי אנחנו מתרגלים מהר מאוד לשינויים וחוזרים לרעש התמידי של ראשינו.
לא קרה לכם בעבר שהתחלתם נגיד לעשות משהו "בריא" עם גופכם, ואז הרגשתם נפלא, ואחרי כמה זמן זה עבר?
(נגיד, ספורט, או שיבולת שועל - אותה אישית לא ניסיתי,

הכוונה היא לדברים שאמורים לעשות לכם הרגשה טובה בגוף)
אז אני שואל, למה זה עבר? מאיכן נובעת אותה התרגלות?

האם ניתן להתרגל בכלל להווה שחדש תמידית?
אני מאמין שההתרגלות קשורה לאותו רעש תמידי הקיים בתודעתו,

אך לא עליו אני רוצה לדון כעת.

אני אישית מצאתי את עצמי מאז עלה הרעיון לראשי, מודע לעיניים שלי, מרגיש אותם.

חשתי כמו לחץ מסויים שנמצא שם כשאינני רואה ברור.
וכשאני מודע ללחץ, הוא מייד הולך, והראייה פתאום משתפרת מעט.
לא יודע אם זה מה שיגרום לי לא להזדקק יותר למשקפיים לראייה לרחוק,

אינני בא לשם עם ציפיות.
אני כן יודע שזה מאוד מהנה ללכת את אותה דרך שוב ושוב (בדרכי ללימודים נגיד)

ולהביט כל רגע מחדש,
כמו שלא הבטתי קודם.

תודה לכם, והמשך יום נפלא.