האין זה אותו מבנה המגן עלינו מהגשם שמסתיר מאיתנו את השמש?

פרולוג -

קראתי אמש עוד מהספר הנפלא "לגעת במהות" של קרישנמורטי.
ספר שדומה מבחינת מאפייני הכתיבה לשאר ספריו של קרישנמורטי -
שיחה בינך לבינו, שאלות הדדיות שעולות, והבנה שלווה הזורחת מהמפגש הזה.

הפוסט לא יוקדש לרעיונות אשר מתוארים שם, אלא לתגובה שלי למה שחוויתי.

כהקדמה, רציתי לציין מחשבה שעלתה לראשי אחרי הקריאה לגבי כיצד לתאר את המצב של מודעות לעצמי.
כשאני מתבונן, אין אני הנפרד מההתבוננות.
אתה מביט ורואה שהצופה והנצפה הם אחד.
רגע לפני שחוויתי את אי ההפרדה, חשתי איך כמו בפונקציית קוסינוס או סינוס,
המוח נע ונד בין מצב של מחשבה למצב של שפיטה \ניתוח  של המחשבה

(תנועה המתבצעת בתדירות גבוהה במיוחד).
המעברים הללו שבין פלוס למינוס היו כמעברים שבין הנצפה לצופה.
אז דמיינו את פונקציית הסינוס או קוסינוס -

רק שהפעם המעבר אינו בין מינוס אחד לאחד, אלא בין עצמי וזה שמתבונן.

המשפט שתיאר זאת הוא -
מתבונן בעצמי מתבונן בעצמי מתבונן בעצמי מתבונן בעצמי...
או לחילופין - עצמי מתבונן בעצמי מתבונן בעצמי...
צמד שהם המשך ישיר אחד של השני, או יותר נכון, דבר אחד שרק מתפרש כצמד דברים.
 

בלילה, לפני השינה, מצאתי את עצמי מתבונן.
אתאר את המחשבות \ תמונות שעלו לראשי כמה רגעים לפני שנרדמתי.

מצאתי את עצמי מרגיש את התפיסה הזאת, היומיומית, תפיסת ה"אני" כמשהו מאוד כובל.
והתבוננתי, ראיתי שאין הבדל בין המתבונן, למחשבות הללו, לתחושה הזאת.
פשוט הייתי דומם ומתבונן, באותה ריאקציה של זרם חילופין הנע ונד בין "מתבונן" ו"בעצמי".
לכן כנראה יצר המוח את הדימויים הבאים, התמונות הבאות :

(עם זאת אני חייב לציין שלדעתי אין הדימוי משהו ששווה להאחז בו אם רוצים להתקרב לאמת, הרי עדיף לגשת אליה ישירות)

ראיתי את עצמי עומד במעין מבנה ענק, משחק עם בובת חוטים.
שאר בני האדם היו שם גם, משחקים גם הם בבובת החוטים לה הם קראו "אני".
תחילה שהגעתי לשם הייתי הבובה, וגם היה קל לנוע בין אותה בובה לבין זה ששלט בה.
רוב בני האדם היו כל כך שקועים במשחק.. עמדתי שם והתבוננתי.
היה קשה כנראה למוח שלי ליצור דימוי לזה, לכן המראה לא היה כל כך ברור, אבל ראיתי
שכל החוטים משפיעים אחד על השני,

והבובות הללו כולן קשורות בעצם בחוט אחד ארוך מאוד (מאוד).
ראיתי שהן משפיעות זו על זו בין אם דרך המשחק עצמו, בין אם דרך האינטרקציה של האנשים
שהניעו את הבובה, ובין אם דרך הויברציות הקלות שעברו דרך החוט ונבעו מפעולותיהן.
לאחר שעמדתי שם והתבוננתי, יצאתי החוצה מהמבנה.
זה היה עולם מדהים! המוח יצר דימוי של יופי כפי שאני רואה אותו.
היה שם טבע נהדר, חסר מילים.
ידעתי שזאת לא הפעם הראשונה שאני הולך שם ,ושכבר הלכתי שם גם יחד עם עוד אנשים, קרובים לליבי, למרחקים כאלו ואחרים.
מצאתי את עצמי יודע לאן עלי ללכת כדי לפגוש אחרים, ממקומות רחוקים יותר.
נפגשתי איתם, הם היו נפלאים, הם בנו את עולמם שם, במקום הנפלא ההוא,

לא בתוך בית בובות כמו שאנחנו בנינו.
הם היו מאוד אדיבים, פתוחים.

דיברנו על כך שהלילה אחלום חלום נוסף שיעזור לי להתבונן במצב הזה.

לאחר מכן ששבתי עם מחשבותיי למיטה , עוד עלו מחשבות על כך.

מוח המנסה לתת משמעות , לנתח, לפרש.
מצחיק כמה קרובות הן המילים לפרוש, לפרש ולפרוש. (לפרוש גם עם S וגם עם SH)
לא קשה יהיה לשחק עם זה לאוהבים משמעויות הנובעות ממשחקי מילים.

לאחר מכן נרדמתי.

טוב , בשלב הזה החלטתי שזה מספיק לפעם אחת, כמה אפשר לשחק..
ואז התעוררתי.

אפשר לפרש את החלום בקלות, מוחנו מורגל לפרש שוב ושוב,

ולא יתקשה לתת את המשמעות המתאימה לו לכל דבר.
הרי תנועת התודעה על גבי המוח היא שהביאה את החלום,

לא נראה לי שלמוח תהיה בעיה להגיב שוב לעצמו כדי ליצור איזה סדר בדברים עבורו.
אך האם יש לנו צורך בכך?
האם יש לנו צורך לעסוק בדימוי, ובמשמעויות הדימוי, או במציאות?
רציתי לשתף אתכם בכך לא כדי שנעסוק בחלום, אלא יותר כמו להציב מולנו שאלה בעזרתו.
האם כך היא המציאות שלנו? האם כך אנחנו חיים בתוכה?
וכיצד ניתן להפוך להיות מודעים לזה אם בכלל?
אל תרוצו לתשובות לשאלות הללו. אלא התייצבו מולן.

גשו אליהן ואל תברחו אל המסתור הנוח והבטוח שבידיעה.

חוסר הידיעה זהו שער נפלא להתבוננות, להבנה חדשה.
האין כך?