"אני" החוגג את הטבע הפרעי שמעולם לא ידע

נתחיל עם דימוי לכבוד ט"ו בשבט -
הזרע שבאדמה גדל עם הזמן והופך להיות עץ מפואר.
לפני כמה ימים נשאלה השאלה, האם במהלך הזמן באמת קיים השינוי?
או שבעצם על גבי הזמן אנחנו חווים את אותה התנועה המתבטאת באופנים שונים?
ועבור מי שרוצה זאת בניסוח יותר מתמטי, נוכל לשאול -

האם  חווית ההווה היא הנגזרת בנקודה של פונקציית הנצח?
(כמובן, כדי לגזור את הפונקציה הזאת צריך את ההנחה שהזמן רציף ביחס אלינו שעוסקים בגזירה.)
שאלה שכזאת.
כמובן, קל לתת תשובות כאלו ואחרות, אך מה לנו ולתשובות קלות.
ניתן לאמת לדבר במקומנו. אנחנו נקשיב.

הקדמה קטנה-
האין בכל יצירה טבוע משהו מהיוצר?
אותה משיכת מכחול שציירה את היוצר עצמו ממשיכה הלאה ומציירת את יצירותיו.

זרימה אחת.
לכן אולי בחלק מיצירותיו של האדם נוכל למצוא אלמנטים הקשורים לאופן פעולתו של האדם.
ומזוית אחרת,

האין זהו אותו ההיגיון שמכתיב את אורך חיינו אשר בו אנו משתמשים לחלק מיצירותינו?
אולי זאת הסיבה שאומנות מחברת אנשים לעצמם? כילדים לאותו ההורה?
(כמובן יש שיחלקו על שכתבתי, ויאמרו שאין אנחנו המשתמשים בהיגיון, אלא זה הוא שמשתמש בנו.)

אתייחס כעת ל"מערכת ההפעלה",

היא יצירה המשתלבת ביצירה גדולה ממנה לה אנו קוראים "מחשב".
תחילה הסבר זעיר על מהי מערכת הפעלה :
בגדול, מערכות הפעלה הן תוכניות ש"מתיישבות" על החומרה של המחשב,
ומקשרות בין החומרה לתהליכים הרצים.
כרגע לדוגמא רובכם המוחלט משתמש במערכת הפעלה "חלונות" מגרסא כלשהי,

והיא דואגת לכך שהתהליך של הדפדפן אינטרנט שאתם התחלתם יקבל את כל מה שהוא צריך מהמחשב כדי לעבוד כמו שהוא עובד (נגיד גישה למסך כדי להראות לכם את הפוסט הזה,

זיכרון וכו'..).

רציתי לשתף אתכם במספר שאלות שעלו לראשי לגבי ההקבלה שאולי קיימת ביננו לבין המחשב מהבחינה הזאת.
אך טרם אתחיל, הנה השקפים של ההרצאה במהלכה עלו אותן המחשבות שאכתוב בהמשך -

הרצאת מבוא

על תהליכים

אתחיל בשאלה הראשונה שאותה גיליתי רק בדיעבד ששאלתי.
למה ניתן להקביל את מערכת ההפעלה?

הנה כמה משפטים שכנראה גרמו לאותן מחשבות לצוץ היום.

אביא ציטוטים לדוגמא, ואז את התרגום שרץ בראש תוך כדי -

"מערכת ההפעלה מנהלת את משאבי המערכת ומשתפת אותם בין תהליכים, תוכניות, ומשתמשים.."
נכון, אני כתהליך שרץ לא יכול לשלוט על הלב , על המוח, אבל אני משתמש בכולם.

וכנראה שיש עוד תהליכים שמשתמשים בכל המשאבים הזמינים לי..

בעצם, אולי יש גם משאבים שאינני יודע איך לפנות אליהם ולכן אינם זמינים לי?

"תפקיד מערכת ההפעלה - מאפשרת להריץ אפליקציות. מבטיחה נכונות. גבולות זיכרון. עדיפויות (בין תהליכים).  מצב יציב. מספקת נוחיות.

הסתרת פרטים (מפני תהליכים שלא מורשים). תיאום (בין תהליכים).
קריאות מערכת-הפעלה (במידה ותהליך רוצה להשפיע על מערכת ההפעלה). מערכת קבצים."
באותו הרגע חשבתי על זה שבעצם, גם אני חי באשליה שיש לי זכרון עצום,
אך בכל רגע אני מודע רק לחלק מזערי ממנו.

אולי גם עבורי הזיכרון מנוהל על ידי אותה מערכת הפעלה? 
ו"קריאות מערכת-הפעלה" - אותן פניות שהתהליך מבצע למערכת ההפעלה. מה הן בחיי?

כיצד אני ניגש למערכת ההפעלה עליה אני רץ?

"אפליקציה רוצה את כל המשאבים"

בהחלט מתאים לסיפור האנושי, לא?

"מערכת ההפעלה נותנת לכל אפליקציה אשליה של מערכת שלמה משל עצמו."
מתאים מאוד הייתי אומר..

לא צריך להביט רחוק כדי לראות שרוב הזמן אנחנו חווים סוג של אשליית שליטה
על המון דברים שאין לנו בעצם שליטה עליהם.

"התנהגות מערכת ההפעלה מוכתבת (חלקית) על-ידי החומרה שעליה היא רצה"
לזה לא נכנס בפוסט הזה, אך זה מוביל לשאלות מעניינות אודות שאר בעלי החיים, לא?
או לפחות לגבי התפיסה שלנו אותם. אחרי הכל, יצירתנו מצביעה עלינו, לא עליהם.

"חלק מפקודות המכונה מותרות רק למערכת-ההפעלה" - יש חלקים בחומרה שלא זמינים לתהליך.
ממש כמו שיש חלקים במציאות שלא זמינים ל"סיפור שלי".

לשם אינני יכול לקחת את ה"סיפור שלי".

"הארכיטקטורה תומכת בשני מצבים לפחות:  kernel mode , user mode"
האם יכול להיות שכשם שהחומרה מתנהגת באופן שונה למערכת ההפעלה לעומת תהליך,

כך גם הממשות תגיב באופן אחר למערכת הפעלתנו לעומת לסיפורנו?

טוב, זה מספיק לכעת מההרצאה ההיא.

כמובן שאתם מוזמנים לדוג שם עוד משפטים אם ברצונכם בעוד שאלות.
אחרי החלק ההוא,

המחשבה הראשונה שעלתה היתה שמערכת ההפעלה עליה אנו רצים היא אלוהים.
כמה קל זה לתת לו את התפקיד! זה שמנהל את הכל, יודע הכל, מארגן ודואג.. נו, אתם יודעים.
אלוהים הקלאסי היה משתלב יופי לתפקיד הזה.
אבל.. אז התבוננתי עוד קצת (לא שאפשר לתת כמות לזמן התבוננות),

ראיתי שמערכת ההפעלה הזאת שהוצגה לא חייבת להיות זהה עבור כל המחשבים.

ואיכשהו , זרם המחשבות סחף אותי לכדי כך שאחליט שכרגע לפחות לא הכרחי לקבוע שם למערכת ההפעלה. כדאי להמשיך להרצאה הבאה ואז נראה מה עוד ניתן ללמוד.

שם פגשתי שאלות שכאלו -

"תהליך לעומת תוכנית: תוכנית היא חלק ממצב התהליך , תוכנית יכולה לייצר כמה תהליכים"
קל לנו לחשוב על עצמנו כתוכנית שלמה. אך אם נתבונן טוב,

אולי נזהה שכל כמה זמן עולה איזה "אני" אחר, תהליך אחר שרץ?

"אני" הדכאוני, עם כל זכרונותיו ומשפטיו, "אני" האחראי, "אני" הנוסטלגי..

 "אני של האינטרנט"?
או אולי בכלל יש "אניים" יותר מורכבים, פיצול אישיות ממש.
(טוב, לא חייבים להגזים, ובכל זאת, אולי זה טבעי יותר ממה ששיערנו)

"יצירת תהליך - ..."  טוב, את זה לא אביא לכאן כי זה כבר יכול לקחת אותנו למקומות רחוקים.
 

היו גם מחשבות שלא ציינתי כאן,

נגיד על ההקבלה שבין תפיסות מסויימות אודות האלוהים לבין האופן בו פונה תהליך למערכת ההפעלה. אם רוצים אפשר לקחת את זה למקומות מגוונים.
לי היה טוב להתבונן ביצירה הזאת כיצירה המשקפת את תפיסתנו האנושית אודות היחס בחיים
שבין החוויה למסגרת שלה בה היא מתרחשת.

אינני בא לטעון שאפשר ללמוד מכך משהו שלא היינו לומדים באופן ישיר,

ממפגש ישיר עם חווית חיינו.
אך לפעמים בהחלט קל יותר להתבונן על משהו שנראה קר ומכאני,

להתבונן בו "ללא רחמים" ולראות באופן ברור, ורק אז אולי בדיעבד לגלות שזה "אנחנו" שם,

זה "אני" שהוא מכאני, שהוא מגיב, "אני" שרץ לו ומסתיים בלי לשים לב
בכלל למערכת ההפעלה, או למחשב עצמו, או אפילו לכוכבים שנמצאים הרחק ממעל.

אני מעדיף, כרגע לפחות, לא להיכנס לעוד להשלכות של ההקבלה כדי שהיא תשמש כל אחד בדרכו שלו.
כך לדעתי נקבל יותר ממנה.

תודה לכם והמשך שבוע נפלא.