הסיפור אותנו או אנחנו אותו - מי סוחב את מי לקבר?

אתמול הייתי במקום מסויים, שם שמעתי את זה שמספר את סיפורו,
מספר על הצלחותיו, מנסה להרשים בכוחותיו. כל כך הרבה "אני".
ככל שהתמלא המקום באותו "אני" שלו, ככה ההרגשה היתה צפופה יותר, לא טבעית,
רחוקה ממה שפשוט ישנו. תחושה שכזאת.
(עלה לזכרוני עכשיו ניסוי קטן שאפשר לעשות כדי לדמות את תחושת הכובד של האני.
משהו קטן.. נשמור לסוף.)

כעת נזכרתי בסיפור ששמעתי בעבר על הבעל שם טוב,
סיפור המטובל כמיטב המסורת החסידית..

אך כמיטב המסורת החילונית אספר רק את "הפואנטה" שאני זוכר (וסולח לי הבעל שם טוב) -
מסופר שהגיע הבעל שם טוב למקום מסויים ואנשי העיר הזמינו אותו להיכנס לבית כנסת.
הוא הגיע למפתן בית הכנסת, ואמר שהוא לא יכול להיכנס כי המקום מלא בתפילות.
אנשי העיר חשבו שזה סימן טוב, שהם מתפללים כל כך הרבה שהמקום התמלא לגמרי.
אך המשמעות מבחינת הבעל שם טוב היתה שאף תפילה לא עולה למעלה
(או נאמרת "לשם שמיים" עבור המדקדקים שביננו),
כל התפילות נשארות בבית כנסת, במישור החומר, ולכן המקום התמלא.

השאלה המתבקשת לדעתי, אם כבר אפשר לבקש שאלה, וכמובן באהבה לבעל שם טוב, 
היא למה הבעל שם טוב צריך איזה "אני" איתו הוא נכנס לבית כנסת?
כשאין "אני" , האם יש צורך במקום עבורו?
טוב, אם נעסוק בתשובות,

התשובה המדוייקת תהיה שאם הוא היה נכנס אז לא היה לנו את הסיפור.
ואז הייתי צריך לעבור לפסקה הבאה.

צופה ונצפה. סיבה ותוצאה.
האין החיפוש אחר המניע לפעולתינו מזכיר את החיפוש אחר המתבונן שאנחנו?

אך האין אופן השימוש שלנו בזיכרון הוא לעיתים קרובות בגדר התעללות בגוויה?

כעת לניסוי הקטן, שאולי אנחנו גם ככה מבצעים בדרך כזאת או אחרת, ובכל זאת,

כך היה באחד הימים-
ישנה דרך אותה אני הולך מדי יום בדרכי ללימודים. 
פעם אחת החלטתי לספור כמה צעדים אני פוסע לאורך כל הדרך עד ביתי.
התפלאתי לגלות לאחר כמה מאוד צעדים, שההליכה כולה הפכה להיות מייגעת ביותר!
בכל פעם שאני הולך את הדרך הזאת, אני מתבונן בעצים, בצמחים, באנשים, בנוף.
אפשר לומר שהדרך שונה בכל פעם. אך לא היה כך באותה ההליכה.
ההשערה שלי היא שהעומס שנוצר,

הזיכרון הזה שיצרתי ושניסיתי לשמר בעודי מספר לעצמי שוב ושוב עם כל צעד את הסיפור הפשוט הזה, כל ההתעקשות הזאת הרחיקה אותי לגמרי מחווית ההליכה.
לאחר שהגעתי לביתי החלטתי שזה היה רעיון גרוע ביותר, ושאני לא יעשה זאת יותר לעולם.
(למען האמת עשיתי זאת לצורך מדידת מהירות ההליכה הממוצעת..
באותו היום והזמן זה היה נראה דבר הגיוני למדוד.. יום שכזה.)
בכל אופן, המטרה שלי בהבאת הנקודה הזאת לכאן,

היא עבור ההקבלה שיש בין הפעולה הזאת שביצעתי,
לבין שאר הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו בראש באופן שיגרתי.
ההבדל בין הסיפורים "שלנו" לבין לספור ספרות הוא שהתרגלנו כנראה לעומס שאנחנו מייצרים עבור אותו "אני".
(כמו שאפשר להתרגל לריח המפעלים של מפרץ חיפה.)
בכל אופן, ניסוי שכזה. אולי יעניין אתכם לבדוק עם "עצמכם".

תודה לכם יקירים יקרים.