האין זוהי אותה תנועה של אלימות הרוכבת עלינו במשך עידנים?

נדמה לי שיהיה טוב להקדיש רגע עבור התבוננות באותו "פסטיבינוגרד" -
הוא המופע התקשורתי-פוליטי שהתרחש בימים אלו באיזורינו.

אתחיל מהחלק האומנותי שאני הספקתי לראות מאותו מופע :
אתמול בשעת ערב אחרי יום ארוך של לימודים,

מצאתי לנכון לנוח רגע דל מול מכשיר הטלויזיה כמו לומר בכך למוחי שיכול הוא לעשות את הסוויצ'

ולעבור למצב בו אין עוד צורך לשמור את האינפורמציה שהוא מקבל מבחוץ.
(הטלויזיה היא ממש ארכיטיפ בהקשר הזה למצב הניוטרל המושלם-
הכל קורה למענך מולך, אפילו אינך צריך להשקיע מאמץ בחשיבה כי מכתיבים לך מה לחשוב.)

בכל אופן, הדלקתי את הטלויזיה וצפיתי קצת בערוץ 10 וקצת בערוץ 2.
אציין משהו מכל המופע שככה עורר אותי להתבונן טוב יותר במה שקורה,

ובעצם הוביל לכתיבת הפוסט הזה.
בערוץ 2, הביאו ל"אולפן המיוחד"  שלהם כל מיני אנשים שניסו יחד להציג איזה רב שיח אומנותי משהו
הקשור למופע הכללי של פסטיבינוגרד.
אחד מהנוכחים היה טומי לפיד. ממול העלו לשידור אב שקול.
טומי לפיד בחרוף נפש ממש התעלם מכל מה שלא רצה לשמוע,

בעודו אומר כל מה שאף אחד אחר לא מעוניין לשמוע.
הכל היה "טוב ויפה" עד שהאב השקול דיבר על ה"בנים המשתמטים" של אולמרט.
(כאן במופע נשמעו ברקע קולות ה"טאם טאם טאאאם..")
טומי גאן הזה התחיל לירות באב השקול על שאיננו שוקל את מילותיו,

או במילים אחרות, אמר לו שעליו להתבייש ולחזור בו מהמילים המבזות הללו כנגד ראש הממשלה.
אם לנסות להיזכר ממש במדויק במה שהוא אמר, אז זה היה משהו בסגנון של-
"אז אתה אב שקול.. (אוי אוי אוי) מי אתה בכלל שתאמר כאלו דברים לראש הממשלה?"
האב השקול שכנראה כן שקל את תגובותיו, המשיך להגיב באותה קרירות המאפיינת אבל כבד,
ואמר שהוא מתעלם מטומי (גאן) הזה.
טומי בתגובה שילב ידיים והרים את האף גבוה גבוה (באמת, פיזית הרים את האף.)
אם הייתי מקפיא את תמונתו כך ,

הייתי מקבל תמונה שמזכירה איזה פוסטר מהתקופה בה ניסו להקים את הרייך השלישי.

(ומנגד, האופן בו הוצגה קדושת הצבא גם כן הזכיר משהו מתקופת הרייך, הלא כן?)

ובכן, למה הבאתי את הסיטואציה הזאת ?
קודם לאותה סיטואציה התעסקו המחשבות בראשי באותו משחק שכולנו משחקים מדי פעם ,

משחק ששמו "מי צודק?".
המחשבות ניסו למצוא איפה הצדק מתחבא, מאחורי אילו מילים.
זה משחק מהנה,

ואני בטוח שיצא לכם לשחק בו לא פעם עם האנשים הקרובים אליכם כמו גם הרחוקים ממכם.
זה משחק מאוד ממכר כנראה, כמו מסלול מכשולים אינסופי למוח.

בכל אופן, אותן מחשבות שרצו במוחי והיו כחוצץ בין החשוב של היום לבין הדומן  של היום (שהתחיל עם פתיחת הטלויזיה)  היו עסוקות באופן נמרץ בלנסות לארגן איזו דעה לגבי אולמרט,

לגבי וינוגרד, לגבי צה"ל, לגבי המדינה, לגבי החיים, לגבי המלחמה וכו'.

(ממש המוח בתפקיד עכבר שמנסה לצייר מפה עבור כלוב בעל חדרים המשנים את מקומם בתדירות בלתי ידועה.) אותו דו שיח בין האב השקול לבין הטומי גאן הזה עוררו אותי להתבונן במה שקורה.

באותו רגע לא יכלתי שלא לצחוק!

צחקתי כמו שצוחקים על\עם חתול שמשחק עם קופסת קרטון ואיכשהו מצליח להיתקע בה.
כך הרגשתי כלפי כל אותן מחשבות וכלפי כל אותו מופע.
עם זאת, אני משער שחלק מאיתנו היו מרגישים דווקא תחושה מאוד רעה באותה הסיטואציה אם הייתם תומכים נחרצות בדעה כזאת או אחרת.
לכן נדמה לי שמול כל אותו "פסטיבינורגד" טוב יהיה אם לרגע נתבונן יחד באשר התרחש,

ונשאל את עצמנו כמה שאלות.

תחילה, אני רוצה לשאול לגבי הניסיון הזה שלנו למצוא אשמים -

למה באמת אנחנו צריכים מישהו להאשים במה שקורה לנו?
האין אותה התעסקות באחר (כמו נגיד הניסיון שלנו לתת לו אחריות לחיינו)

היא זאת ש"נותנת לו את הכוח" להשפיע עלינו?
מדוע אנחנו מחזקים את מה שאנחנו רוצים להחליש?
יש שיאמרו שאלו שאלות מנותקות מהמציאות בהקשר הזה.

הרי אותם חיילים הלכו למלחמה כדי להגן על המדינה, להגן עלינו,
להגן עלי כדי שאוכל לכתוב את הפוסט הזה. לא שאלו שאלות "מיותרות".
ואותו אולמרט הוא זה ששלח אותם, נתן להם מדים, נשק..

כאן הייתי מזהה סוג רמייה. והיכן היא מתחילה?
נדמה לי שהזמן המדוייק יהיה איפשהו בעבר הרחוק במהלך האבולוציה שלנו.
לכן לא אתחיל לכתוב כאן פוסט על אותה תנועת התפתחות שלנו כגזע אלים ועל איך כל זה קשור לטומי שמנסה לחנך אב שקול.
אך כן אומר, שלדעתי, אלימות מובילה לאלימות, לא משנה איך נקרא לה, ל

א משנה כמה מוצדקת היא תראה בעיננו,
או עבור מי \ מה היא פועלת.

אלימות היא ממש כמו אנרגיה, מסוגלת להתגלגל מסוג לסוג, ממצב למצב, כמו הפרעה
מתמשכת התופסת את צורת הנשא שלה.

אלימות היא בתגובתו של טומי היורה, אלימות היא במלחמה עצמה. אלימות היא בלשקול אדם כזה או אחר בגלל תוית המדינה בה נולד.

ואתן לנו את האפשרות לחזור לדון בכך בזמן אחר,
מקום אחר, "אני" אחר.
את הנושא האחר והמהותי לטעמי יותר עליו רציתי לכתוב אתחיל בפוסט הבא.

רק אוסיף נקודה קטנה אליה כן רציתי להגיע בהקשר לנושא ההוא, וכנראה שלא אגע בה בזמן הקרוב -
האין חוסר היכולת להפריד בין מה שהאדם מאמין שקיים \ אומר לעצמו שקיים לבין מה שבאמת קיים,
יוצר דפוס פעולה אלים כלפי המציאות כאשר האדם מגלה שהקשר בין אמונותיו לבין המציאות מקרי בהחלט?