זאת רק נטייה טבעית להתעלם מהטבע המאיים

מי אנחנו במפגש עם הבלתי צפוי?
האם יצא לכם להתבונן בעצמכם מתמודדים עם הבלתי מובן? הבלתי נתפס?

... האין זה כך?
האין זה אותו מוח מיומן שלנו, הוא אשר מחלק את היום יום המתנגן לו אל תוך תיבות מדודות
של מנגינה צפוייה פחות או יותר?
לאן נעלם לו הבלתי צפוי שבכל רגע?
נראה שהבלתי צפוי נהפך לבלתי נצפה, כמו פועלת לה ברקע מערכת סינון שכזאת
אשר מנסה להגן על אותו מבצר מחשבתי (או כלא אישיותי) לו אנו קוראים "בית" (או "אני").

אשאל שוב, האם תהליך סינון שכזה באמת פועל לו ברקע התודעה?
האם תתבוננו לראות שאומנם כך הדבר?
מה קדם למה - קודם אנחנו מביטים על מסך המחשב ואז עולה לראש המילה "מסך", או ההפך?
נדמה שעבורנו המוח לא מספק שירותים במהירויות גבוהות מדי, ולכן עלינו להסתפק בהנחה שדברים
קורים בו זמנית, למרות שידוע לנו שניתן בכל זאת לפרק את ההווה לרגעים מדוייקים יותר.
כמו מאוורר, נעות מחשבותינו סחור סחור מנקודה לנקודה, ואנחנו מדמים איזה "אני" הנוצר מהן.
האין זוהי אשלייה ? מעין רמת הפשטה שנועדה לעזור לנו לחוש נוח עם החיים בריק?
אולי, אם ניתן למחשבות ללכת כך סחור סחור, בואו פשוט ניתן להן,
ואז נראה רק לרגע ממש,
שכל אותו מבנה -
האם יש בו דבר מלבד אויר ואין העטופים בקו דק החג סביבם שוב ושוב?
אולי לא.
מה למחשבה הזאת ולעובדות, איננו צריכים אותה שתספר לנו מה יש.
אם היינו רוצים אמת לראות,
היינו פשוט מתבוננים.

בשבוע שעבר יצא לי להיות נוכח בהרצאה של מרצה גאון.
למה גאון אתם שואלים?
ובכן, בלי להיכנס לפרטים, אספר שהוא עשה משהו במהלך השיעור, עשה משהו בלי לציין אותו ממש,
בלי להצביע ולומר " תראו מה אני עושה", אלא פשוט עשה את זה,
ואותו דבר היה קשור בעקיפין דעקיפין לחומר בו עסק השיעור.
(אומר בהקבלה ולצורך הבנת המקרה - אם זה היה שיעור שעוסק באבולוציה,
אז המרצה בהפסקה היה אוכל בננה ושם את הקליפה על השולחן.)
אותו דבר שעשה המרצה היה כה מוזר בעיני, לא יכלתי פשוט לעכל את זה,
לא הצלחתי להבין למה הוא עשה את זה!
שאר האנשים פשוט אמרו שהוא פסיכי, או התעלמו מזה לאחר מחשבה קלה, או בכלל לא שמו לב!
ממש לא יכלו לעכל את המוזרות הקטנה והבלתי צפוייה שנחתה לתוך עולמם כסטודנטים למחשבים.
את מוחי זה ממש העסיק! תחילה עלו מחשבות ששפטו את המרצה הזה כמטורף..
אך מוחי סרב לקבל פרשנות שכזאת למציאות.
אז עלה חלק אחר בראש, והתחיל לנתח, לתת לדברים משמעות..
לבסוף, בשעת ערב מצאתי עצמי שולח לו אימייל, ושואל אותו לפשר מה שעשה,
תוך שציינתי את דעתי בנושא מבחינת משמעות הדבר.

הוקל לי לגלות שאכן הוא גאון, ואיננו מטורף נטול היגיון.
הו, כמה דק הגבול הזה שבין הגאונות לשיגעון,
גבול שבעצם נוצר רק ברגע בו אתה מסכים עם מעשה "הגאון" או אינך מסכים עם "המטורף"..

בכל אופן, המרצה כתב לי שעשה את שעשה כדי לעורר עיניין, לעורר שאלות וכדומה.
ובכן, הוא בהחלט הצליח בכך, בגדול, אך האמת היא שהשאלות שעלו לראשי לא היו אודות אותו שיעור,
אלא אודות אותו מפגש עם הבלתי צפוי.
מדהים היה לראות בדיעבד את ההתמודדות של מחשבותיי עם הבלתי מובן להן.
כיצד ההומור תופס פיקוד ומנסה להמיס את האי הבנה לכדי בדיחה מוצלחת..
אך לא משנה כמה מוצלחת היתה הבדיחה, עדין, מוחי ניסה בכל כוח לטרוף את הבלתי מוסבר.
כמו השאיפה של המים לחזור ולהתיישר לאחר שמשהו הרעיד את פניהם, כך מחשבותיי ניסו
ליישר את שהתעקם לו במציאות של היום יום. ליישר את שלא תאם לציפיות.

מדוע המוח זקוק לידוע?
האין הוא מבין שכל אשר יכול להיות ידוע לו הינו בגדר מה שכבר איננו?
למה כה נחוץ לנו להבין ולנתח ולפרש?
האם איננו מסוגלים להבין את מה שיש כפי שהינו כעת?
באופן ישר?
נראה שזה משהו מאוד טבעי, לפרק דברים לחלקים קטנים יותר כדי לעכל אותם, האין זה כך?
ואם אכן, זוהי פעולתו הטבעית של המוח, המפרק את החוויה לחלקים קטנים כדי לעכל אותה,
מדוע אנחנו מסתבכים כל כך עם הפירוש? מדוע אנחנו מעדיפים פירוש כזה על אחר?
האם יש רק צורה אחת נכונה לנגוס בלחם כדי לעכל אותו?
האם זה באמת משנה לגוף ולעיכול אילו צורות עושות השיניים במזון?
ואם לא, מדוע זה כן משנה לנו באיזה פירוש אודות החוויה בחר המוח כרגע?
שאלות שכאלו.

סופשבוע נהדר שיהיה לכם!