מתמידים בניסיון לקבע את בסיס הנקודה הצפה

מהי תכלית? משמעות?

האם היא מופיעה ללא הצורך בה? ללא החיפוש אחריה?

יש שקבעו - "אדם מחפש משמעות", ועל פי טבע חיפוש זה ניתן להתבונן בכל חייו של אדם, ולהבין אותם באור מסוים. 

האם אנחנו עסוקים בחיפוש משמעות?

או אולי נאמר שאנו עוסקים בנתינת משמעות מתמדת לכל דבר?

בעיני רוחי זה נראה כמעין מאבק אילם ואלים,

מאבק בו אנו לוקחים חתיכות חוויה כאלו ואחרות ומנסים להכניס אותן בכוח אל קוביית עולמנו דרך חלונות אמונותינו. לעיתים אנחנו פותחים חלון גדול יותר, נותנים לדבר כשם שהוא לבוא.

אך לרוב, כדרכנו וכהרגלנו, אנחנו פשוט חובטים שוב ושוב עד שזה נכנס,

שבור ומעוות ככל שזה יהיה.

לפני שבאתי לכתוב כאן, שאלתי את עצמי לגבי מהות הכתיבה הזאת,

משמעות הצורך הזה שעלה בי.

אתמול, לא הייתה לי תשובה, או יותר נכון,

לא הייתה לי שאלה, אלא רק תשובות, אז העדפתי שלא לכתוב.

והיום, היום הגיע שקט ממנו עולות וצומחות שאלות,

אלו שיש לשאול, אך לא עבור השגת תשובה.

נדמה לי שישנו מאבק מתמיד הניזון משמועות אודות קיום ה"אני".

ככל שנמעיט לשמוע על אשליה זו, כך נעלם אל עבר הבלתי ניתן למדידה.

אך, נראה כאילו היום יום הנורמטיבי מוצף בהשוואות, סטטיסטיקות, טמפרטורות, אחוזי לחות, אחוזי דולרים ואחוזי תאונות דרכים.

מצחיק, בדיוק הסמסטר לקחתי קורס של "אנליזה נומרית". יש בזה משהו משעשע, בלגלות שבעצם שום דבר לא מדויק באמת, הכול (בערך הכול) זה רק קירובים.

לא ניתן לדייק ברוב המוחלט של המספרים איתם יש לנו עסק, אז מעגלים פינות, מקרבים ושומרים איפשהו בצד את העובדה שזה פלוס מינוס באזור של מה שאנחנו מצפים שזה יהיה.

פלוס מינוס של שגיאה. האם שכחנו שגם ה"אני" הוא רק בסביבת פלוס מינוס? קיים רק בקירוב?

זאת אשליה נפלאה, הרציפות הזאת, רציפות הסיפור אשר אנו מספרים לעצמנו אודות "מי אני" ו"כמה אני כזה וכזה". אולי אם היינו זוכרים שזה רק בסביבה, ולעולם לא נוכל באמת למדוד משהו לגבי עצמנו באופן מוחלט, אולי אז היינו זונחים את הצורך הזה בוודאות. ואולי לא.

אין אף שיטה לקבל את הבלתי ידוע בשמחה.

אין אף דרך למקום שאיננו מוגדר. ובכל זאת, הננו כאן.

אסיים בכך שאשתף אתכם בתמונה אחת שככה זרקה אותי למעין שקט קוסמי שכזה-

כמו שכולכם (או רובכם) שמעתם, NASA  הצליחו לשים רכב קטן בשם פניקס על מאדים.

וברכב הזה מותקנת מצלמה, והיא שידרה אלינו מספר תמונות, ואחת מהן היא התמונה הזאת:

אי שם

אפשר גם דרך כאן

מצאתי את עצמי לפני מספר ימים מתבונן באיזו אבן אחת שם, רק לכמה רגעים.

הרגשתי כאילו כל החוסר שפיות המצטברת של היום יום מתנקזת לכדי מחשבה של –

כמה רחוקה מכאן האבן הזאת, או בעצם, כמה כל מה שכאן רחוק ממנה.

היה בזה משהו מאוד מרגיע אני חייב לציין.

ממש חשתי שלווה שכמו טמונה בתמונת האבן נטולת התכלית.

בברכת -

                      שאלוהים ישמור את כולנו מהצורך להאמין בו (ובטח מלהאמין לו).

לילה טוב