עמדתי שם,והרגשתי כאילו ליבי עוד כמה רגעים עומד לצאת מהחזה.
הרגשתי כאילו רגליי עומדות בכל רגע לצנוח מטה.
הרגשתי שלא אוכל להחזיק את גופי יותר.
אך שום דבר לא קרה,לא צנחתי מטה,
וליבי לא יצא ממקומו ואפילו לא זזתי ,עמדתי שם קפואה
בשקט מבלי להוציא מילה,כי לא היה מה להגיד
כולם היו כל כך בהלם שלא ידעו איך ומה להגיד באותו הרגע,אז פשוט לא אמרו...
והשקט הזה,שכל כך צרב לי,צרב כמו הצעקה שנשמעה באותו הלילה.
"מיכל!",קראה לי רונה והעירה אותי ממחשבותיי שנדדו הרחק הרחק מכאן ...
"כן..." הוספתי בקול שקט.
"קראתי לך יותר משש פעמים!",חזרה רונה.
"הייתי שקועה במחשבות" עניתי מהר ובשקט,האמת היא שלא שהייתי
שקועה במחשבות,פשוט לא הייתי כאן,כלומר ברור שעמדתי שם,בהיתי,ראיתי,
אבל אני עצמי ...
לא הייתי שם,הייתי הרחק-מעבר לכל גבול שאפשר לדמיין...
רחוק מכאן,במקום מרוחק ובודד שבו אפשר לשכוח את כל הצרות
בעולם ולברוח לאן שרק רוצים,כמו ציפור קטנה
וחופשייה שביכולתה לעוף לאן שרק תרצה.
אבל לא,המציאות עמדה קפואה וקודרת מול עיניי,
ושוב שמעתי במוחי את הצעקה,את האמבולנסים,את סירנות
המשטרה,את דברי הרופאים,ההורים,השוטרים ...
הכל הידהד באוזניי כמו הד שלא מצליח להפסיק,
וחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ...
"רוצה שנלך לשתות משוה כדי להרגע?"שוב קטעה אותי רונה.
הנדתי בראשי קלות,אך רונה התעקשה,
"מיכל,את לא אוכלת כבר שלושה ימים מאז שעוז נפגע,
זה לא בריא לא לך ולא לעוז,אם עוד היה יודע שאת
עכשיו ככה,הוא היה משכנע אותך עד שהיית מסכימה
והוא היה גורר אותך איתו"הקשתה רונה.
"אז אני לא אתן לך לחליש את גופך ככה,
אני אגרור אותך איתי בידיוק כמו שעוז היה
עושה אם הוא היה במקומי עכשיו".
רונה תפסה בידי החלשה ולקחה אותי איתה
לאורך המזדרונות הארוכים והמוארים של בית החולים.
"איך יכולתי?!"צעק הקול בתוך ראשי.
"איך יכולתי לעמוד שם ולהגיד לו שהכל יהיה בסדר,ושאני
לא איר שום מילה לאמא ואבא-איך?!".
"ביגללך!"שוב שמעתי...
"ביגללך הוא עכשיו שוכב שם,חסר הכרה מחובר לצינורות!"
הוא חזר,הקול הזה שאני שומעת בכל פעם כשמשהו יושב לי על המצפון ...
רונה גררה אותי בצעדים מהירים לעבר הקפיטרייה של בית החולים,
וכשהגענו התייבנו שם באחד השולחנות המהודרים.
"מיכל,קחי תפריט ובחרי לך מה שתרצי"אמרה רונה והושיטה
לי תפריט בעל ארבעה עמודים מעוטרים יפה מאוד עם סמלי הקפיטרייה.
"אני רוצה כוס מים בבקשה"אמרתי למלצרית שכבר הספיקה להגיע בעודני חושבת.
רונה נעצה בי מבט עויין והזמינה לשתינו כוס מיץ תפוזים
ושתי מנות חביתה עם סלט ירוק חתוך דק-דק.
ידעתי שהיה עדיף שלא אגיב על כך שרונה הזמינה לי מאכל שבכלל לא רציתי.
כי רונה רוצה שאני אתחזק ואוכל בריא,מפני שבאמת לא אכלתי כבר שלושה ימים,
והרעב לא הפריע לי מהסיבה שהייתי כל כך שקועה במחשבות.
המלצרית הגישה לנו את המנות ורונה פתאום אמרה
"אני יודעת שאת קצת כועסת כי אני קטנונית,אבל אני באמת דואגת לך"
"אני יודעת,ואני באמת מודה לך על כך".הוספתי כשפי מלא בסלט הטעים.
"תקשיבי,אני יודעת איך את מרגישה עכשיו,ואני גם יודעת שזו לא אשמתך.
אני יודעת שאת מאשימה את עצמך בתאונה שקרתה לעוז.
אבל באמת מיכל,את לא אשמה.נכון שהיית אמורה לספר
להוריך שהוא יוצא מהבית להופעה,אבל מצד שני את היית
אחות טובה ונאמנה לאחיך,ועל זה עוז מודה לך מאוד-אני בטוחה".
אמרה לי רונה,המילים שלה הרגיעו אותי קצת ואז עניתי בקול קצת רועד
"אני מרגישה שזו אשמתי ,אם אני לא הייתי מבטיחה לו שאני לא אספר
לאמא ואבא על כך שהוא הולך לראות את "סטינק",הוא לא
היה מעורב בכל התאונה הזו עם האופנוע".עשיתי הפסקה קלה,והמשכתי ...
"אבל באמת שלא ידעתי שזה מה שיקרה,
אני חשבתי שהוא יסע עם האופנוע להופעה ומיד יחזור בשלום,אני לא ידעתי
שדווקא אז המשאית הזו תחליט לסוע ולא לראות אותו!,
באמת שזה לא היה בכוונה ... "
הפסקתי,כי הרגשתי את הדמעות שוב פורצות מתוך עיניי ...
וזולגות לאט על הלחיים האדומות שלי.
"אבל אז..."המשכתי כשגרוני חנוק מעט מן הבכי,
"שמעתי את צעקתו סמוך לביתנו,כשהמשאית פגעה בו
ומיד התעוררתי ודעתי שזה הוא!,שזה הוא שצועק מתוך כאב וסבל..."
הרגשתי שוב צביטה חזקה בליבי,כמו אז כששמעתי אותו זועק מכאבים.
צפירות,סירנות,דיבורים,ליחשושים,הכל..שוב חזר!
שוב שמעתי את אותם קולות כמו בלילה ההוא לפני שלושה ימים...
ומאז,עוז עוד לא התעורר ... עוד לא פקח עיניו כדי לחייך את חיוכו המתוק והמרגיע כל כך...
ופתאום נזכרתי ברונה,איך שהיא הגיעה אלינו לכיתה לפני שנה,ומאז אני והיא
ידענו שהחברות בינינו תמשיך לנצח ...
איך ידעתי שאני יכולה לספר לה הכל והיא לי מבלי
ששום דבר יפלט לאחת מאיתנו,אני ורונה החברות הכי
טובות ותמיד נישאר...אבל לפעמים יש אפילו דברים שאי לא יכולה לספר לרונה.
כמו שלעולם לא אוכל לספר לה שבאותו הלילה,כשעוז נפגע בתאונה,
אני חלמתי על זה! ... הרי אני כבר נרדמתי אחרי שעוז הלך , אבל התעוררתי מהצעקה
שלו שנשמעה בכל השכונה כעמט ... וכשנרדמתי חלמתי על אותה תאונה,
בידיוק באותו המקום.בידיוק באותו הזמן,בידיוק אותו דבר...
על זה לא אוכל לספר לרונה,כי רונה לא תאמין לי,גם אם אני ורונה חברות הכי טובות
היא יודעת שיש לי נטייה להגזים ומכך היא לא תוכל להאמין לי ...
וגם להורי לא מאותה הסיבה...רק עוז יאמין לי,אם הוא סוף סוף יפקח את עיניו .
כל לילה לפני השינה אני מתפללת לאלוהים שעוז יפקח את עיניו ויחייך אליי והכל יחזור להיות כמו שהיה.
או שאלוהים יחזיר את הגלגל אחורנית,ויגרום לעוז לחזור הביתה בשלום כמו שהלך...
המשך יבוא ...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
