האופטימיות הלכה.
הם ממשיכות.
שיקפצו לי.
בגלל שניצחתי אותם במשחק כדורעף מטומטם בשיעור ספורט.
בגלל זה לרדת עליי ככה?
בחיי שאני בחיים לא אבין אותן.
משהו שכתבתי.
לא יצא משהו.
כולם עסוקים.
כל אחד עם עצמו.
היא מסתכלת, בפעם האחרונה.
נפרדת בליבה, ונופלת.
צונחת לעבר האדמה.
נופלת, בשקט.
איש אינו רואה,
איש אינו יודע.
והיא ממשיכה ליפול.
כל שנייה שעוברת היא צונחת עוד סנטימטר אל האדמה,
אל מותה.
הם לא רואים.
לא יודעים.
עוד סנטימטר, עוד שנייה.
עוד שנייה והיא תנחת.
תנחת בחוזקה על האדמה הקשה.
ועדיין, הם לא רואים,
לא יודעים.
עוד סנטימטר.
פתאום כל הבעיות שהיו לה נראות מזעריות כל כך,
אבל אין זמן להתחרט.
יש רק עוד שנייה.
רק עוד סנטימטר.
עוד סנטימטר והיא לא תחזור יותר,
לעולם.
היא נפלה.
פגעה בשקט באדמה.
איש לא רואה,
איש לא יודע.
וכשישימו לב, היא לא תהיה עוד.
יהיה מאוחר מדי.
