אני כבר רגילה\אנה בלוב
המטוס
אני יודעת שההורים שלי ואני עלינו על המטוס, אבל לפני זה חיכינו הרבה זמן בשדה התעופה, אפילו שאני לא יודעת לאן טסים, אני ישבתי וחיכיתי עם הורי.
ישבנו על הספסל וחיכינו...
אני לא יודעת למי למה או מדוע...אבל ישבנו שם ופשוט חיכינו. הייתי ילדה די קטנה, לא הבנתי הכל, הייתי בת 4.
אמא בעלת השיער השחור והעיניים הירוקות והשמלה האדומה עד הברכיים, ישבה והסתכלה כל הזמן על השעון במין לחץ כזה. אבא בעל השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות ועם החולצה האפורה והמכנסיים השחורים, ישב וניגב בידו הימנית את הזיעה שעל מצחו.
חיכינו הרבה זמן, לבסוף בא איש גבוה עם שיער קצוץ ועיניים נעימות, מישהו שלא הכרתי.
האיש אמר הגיע הזמן, והתקדמנו לעבר הדלת שנפתחת לבד.
עלינו על המטוס, המטוס נסע מהר והמריא. מלמעלה הכל נהיה קטן: האנשים, המכוניות, העצים והגבעות, אבל לאט, לאט הם נעלמו וניראו רק חלקות אדמה כמו: פרדס, שדות, חוות, משתלות וכדומה...
הכל היה בצורת ריבועים או מלבנים.
שכבר היינו גבוהה, גבוהה עלינו ל"עננים" אני נרדמתי ולא ידעתי מה קורה.
לא זכרתי הרבה רק את עצמי בוכה לבדי בלי ההורים שלי ובלי האיש הלא מוכר, ודיילת מנסה להרגיע אותי והביאה לי שמיכה קטנה וסוכרייה.
כשסיימתי את הסוכרייה נרדמתי, עכשיו אני חושבת שהייתי במטוס חזרה לישראל.
ומאז אני פה בבית היתומים, אוהבת להתבודד על המרפסת, לעלות במעלית ולרוץ במדרגות, לדבר עם רוחמה, המנהלת הנחמדה, ולישון.
ואני לא יודעת כלום על הוריי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
