היא ישבה בחדר המנהלת והסתכלה מסביבה על התעודות והברכות שהיו תלויות על הקירות. היא חיכתה ותופפה בקצות אצבעותיה על השולחן בעצבנות. 'כמה זמן לוקח להסביר לתלמידה כמה נקודות ירדו לה על אי הגשת עבודה?' היא חשבה לעצמה. היא כל כך רצתה לעשות רושם טוב- היו הרבה קריטריונים שפעלו לרעתה. עד עכשיו, כל פעם שניגשה לראיון עבודה כזה היא נתקלה באותה תגובה- "את צעירה מאוד, אין לך מספיק ניסיון.." ובכן, איך היא אמורה להשיג ניסיון אם כולם מסרבים לקבלה לעבודה? היא שנאה את העובדה שהייתה רק בת 21- גילה הרתיע את כל המנהלים שפגשה. 'אבל זו לא אשמתי שהקפיצו אותי שתי כיתות' היא חשבה ונאנחה בכבדות. בחיפושה אחר עבודה הרחיקה לכת אפילו עד למקום הזה- בית הספר שבו אימה למדה. אביה אישר לה להישאר בבית הישן שבו גר עד אשר הכיר את אימה, אם כמובן  תזכה במשרה שלה כה יחלה. "שלום. את המועמדת למשרה של המורה לספרות?" המנהלת נכנסה לחדר והקפיצה אותה. "כן זו אני, ואת בוודאי גברת ג'ולינרוב?" הן לחצו ידיים והמנהלת התיישבה בכיסא שמולה. "את יכולה לקרוא לי אליסון. סלחי לי שנאלצת לחכות- תלמידים, את בוודאי מבינה.." היא חייכה בספקנות למראה הצעירה שישבה מולה- מפוחדת ונרגשת כולה. "אל תדאגי. העברתי את הזמן בינתיים" האישה הצעירה חייכה אליה חזרה חיוך נחוש. "אם כך- שנתחיל?" שאלה אותה אליסון בטון ענייני.

היא הביטה בקורות החיים שלה ונתקלה במראה עגום- המשרה הגבוהה ביותר שהייתה רשומה שם, הייתה מורה מחליפה בבית ספר יסודי באזור הדרום. וכל זאת אף על פי שההשכלה שלה גבוהה מאוד- לימודים באקדמיה ותואר שני בספרות. ההבעה שעל פניה הייתה מעורפלת- מרוכזת. "את בוודאי לא מבינה מדוע המשרות שבהן עבדתי לא היו גבוהות יותר.." התחילה לומר האישה הצעירה, נחושה להבהיר שאין הדבר נגרם באשמתה. "דווקא לא," קטעה אותה אליסון- "אני מניחה שזה קשה להיות הצעירה והמבריקה שאין אדם שמוכן לתת לה הזדמנות". אליסון הביטה באישה וראתה את ההלם שבו הייתה מצויה. היא חייכה- "ולכן אני גואלת אותך מייסורייך. חסרה לי מורה לספרות באופן דחוף- המורה הקודמת עברה דירה בעקבות העלאתו בדרגה של בעלה.. עניין מסובך במקצת. בעצם, אם לא ישלימו את הפער בקרוב- התלמידים של אותה מורה יסבלו מנזק בלתי הפיך. וכאן את נכנסת לתמונה ונחלצת לעזרתי- מבחינתי את תתחילי לעבוד כאן כבר מחר. צאי אל המזכירה שלי שיושבת מחוץ לחדר והירשמי למאגר הנתונים של הצוות הבית ספרי. היא גם תיתן לך את הפרטים לגבי הכיתה שאותה תלמדי. יש שאלות?". הצעירה ההמומה לא הצליחה לעקוב אחרי המנהלת הפטפטנית מרגע שאמרה לה שהמשרה שלה. הייתכן? היא- סוף סוף מורה?

"ל.. לא, תודה רבה לך! אני מבטיחה לך שלא תתאכזבי!.." היא נעמדה ולחצה שוב את ידה של אליסון בהתלהבות. היא הרימה את התיק השחור שלה שהיה מונח לצידה על הרצפה ומיהרה אל עבר הדלת. "רגע, חכי," אמרה פתאום אליסון.  האישה הסתובבה וחשה שכל עולמה חרב עליה- מה עכשיו? האם התחרטה- ואם כן, כל כך מהר?! אלו וודאי הפיטורים המהירים ביותר בהיסטוריה של כל בית הספר!. "כמה לא מנומס מצידי- בכלל לא שאלתי אותך לשמך." אמרה אליסון ואבן ענקית הורדה מליבה, מליבה של המורה החדשה לספרות בבית הספר. היא נאנחה בהקלה- "כמובן, את צודקת. שמי סטפני, סטפני רוברטס."

אדי ישב בחדרו, ליד החלון. הוא התבייש בעצמו על הדמעות שזלגו מעיניו ללא שליטה. הוא לא רצה לבכות- הוא שנא את זה. הוא חשב שזה מוכיח שהאדם חלש. הוא בעיקר שנא את זה כי הוא מעולם לא ראה את כריסטופר בוכה- ולכן הוא כמעט ולא הרשה לעצמו לעשות זאת. כמה שיותר דומה לכריסטופר, יותר טוב. אך הפעם.. הוא לא יכל לעצור את הדמעות. הוא לא עשה שטות כזאת בעבר. 'איך יכולת לאחר דווקא היום?!' המשיך בהלקאה העצמית שבה עסק במהלך השעה האחרונה. מבטה של אימו נחרט בזיכרונו ולא הסכים לעזוב אותו. הוא ניגב דמעה והרהר במה שקרה מרגע שהגיע הביתה. הכניסה שלו אל הבית הייתה מלווה בשקט מקפיא עצמות. הוריו ואחיו ישבו בסלון- לבושים בשחורים. הוא התנשף כמו משוגע אבל הוא לא חשב על דבר מלבד ההסבר שהוא עתיד לספק לכל בני המשפחה על סיבת איחורו. כריסטופר ישב על הספה ושיחק עם אצבעות ידיו, הביט באדי. המבט הזה הכאיב לאחרון כמו אגרוף היישר אל הלב. הוא הזיז את מבטו אל אביו, שעמד עם גבו אליו, ונשען על האח. לבסוף, הוא הסתכל על אימו, שלבשה שמלה שחורה ארוכה ומכובדת, וכובע אלגנטי שהאדיר את שיערה החום- וזו קמה על רגליה ונעמדה מולו. הוא היה בגובה שלה- ולכן הוא לא יכל להימנע מלהביט בעיניה הירוקות והנפוחות מבכי. הוא ראה בהן כאב, כעס והגרוע מכל- אכזבה. לפתע- היא הרימה את ידה וסטרה לו בחוזקה על לחיו הימנית. המום וכואב הוא הסיט את מבטו ממנה וכבר אז דמעה איימה לבצבץ מבין עיניו, אך הוא מנע זאת ממנה. "היכן היית?" שאלה אותו בקול צרוד מבכי. "התעכבתי בבית הספר" הוא ענה לה. "האם זו תהיה חוצפה מצדי לשאול מה היה כה חשוב שגרם לאדון הצעיר להימנע מלהצטרף אלינו לאזכרה של האישה שהצילה את חייו?" היא זרקה את המילים בזעם ואדי לא ידע כיצד להשיב לה. הוא עוד היה המום מהסטירה שחטף, ומגודל האכזבה שגרם למשפחתו. "אימא, האם יש צורך בהתנצחות הזו? אין זה ישיב את הזמן לאחור. אני בטוח שאדי מצטער על האיחור הזה- אין בי כל צל של ספק שהוא למד את הלקח." התערב כריסטופר ובכך הציל את אדי. "אם תרצה, אקח אותך מחר לבית הקברות ותוכל להניח על קברה של סנדרה זר פרחים". אדי נזכר איך הסתכל על אחיו הגדול והרגשות שחש באותו רגע שבו והציפו אותו. העלבון על הסטירה שחטף מאימו, בתוספת של ההקלה והכרת התודה שחש כלפיי כריסטופר שמיהר לבוא להצלתו- אך עם זאת גם חוסר אונים על כך שהיה צריך את עזרתו מלכתחילה. עד כמה שהיה אסיר תודה לאחיו על שנחלץ לעזרתו- הידיעה שישנו עוד דבר שהוא חייב לו, לא הקלה עליו. פתאום נפתחה דלת חדרו של אדי, וזה קפץ מבוהל וניגב את הדמעות שמילאו את פרצופו בעזרת שרוולו. זה היה כריסטופר בדלת. "אני יכול להיכנס?" שאל כריסטופר בקול נעים ומנחם ואדי הנהן בראשו לאות הסכמה. כריסטופר נכנס אל החדר וסגר את הדלת אחריו. "שב בבקשה." אמר אדי והצביע אל הכיסא שעמד ליד שולחן הכתיבה המבולגן שלו. כריסטופר חייך והתיישב. אדי הביט בו ושניהם שתקו דקה ארוכה. "ובכן?.." פתח לבסוף אדי ואמר. כריסטופר הניח את ידיו על חזהו ונשען מעט לאחור. "ובכן, אחי היקר.. אני חושב שיש משהו שאתה צריך לדעת."