"נרתעתי בהפתעה כשהבוא דיבר איתי ככה על יתותו. קינאתי בו על שנשא זיכרון וחשי כ"כ של אימו, בעוד שכל מה שהיה לי הוא התצלומים הישנים. ליבי צרב והתגמל, מורסה צמיגה של כאב ובושה זלגה ממנו.
הייתי היתום היחיד מבין בני כיתתי, וגם חברי בשכונה היו מצויידים כולם בזוגות של הורים. יתותי גרמה לי לחוש נפילה. מסיבות החגים בבית ספרינו היו נוסכות בי תוגה עצבנית, כשהיו ההורים מגיעים זוגות-זוגות כדי להתפעל מילדיהם העטורים זרי פרחים בחגיגות הביכורים... אבי היה מגיע לבדו, כעט תמיד באיחור, נבוך, והיה נדמה שהוא נושא בושת אלמן כשם שאני נשאתי את בושת היתום.
זו הייתה בושה הגדושה באשם, משום שבעיניי חברי,כך חשתי היטב, היה שהו מאיים ומטריד בילד יתום. בעיניהם נדדה סקרנות לא נעימה כשהיו מצויידים בישעה של ששיחות התגלגלו אל קרבת העניין."
"זה קשה אבל אנחנו היתומים יש לנו גם יתרון בחיים, היה אומר לי. אמא אף פעם לא מרגיזה אותנו, אף פעם לא מכריחה אותנו דברים שאנחנו לא רוצים. יש לנו יותר זמן ויותר עצמאות ויש לנו גם פצע. כאן עמור בפנים.
הו,ילדי, הפצע הזה לא מגליד אף פעם, נכון. הוא יכאב לך גם כשתהיה ממש זקן. אבל יש לו ערך. הפצע הזה ילמד אותך שהעולם הוא עולם של יתמות. בהתחלה אתה חושב, למה רק אני יתום וכולם יש להם גם אמא וגם אבא?, ואתה מתמרמר על זה ולפעמים בלילה, לפני שאתה נרדם, זה כ"כ מקומם אותך, עד שאתה בוכה. מה אתה חושב? כשאני רואה אותך בבוקר, אני לא רואה בדיוק מתי ירדו לך בלילה דמעות רותחות? אני עוד יכול לראות את האד עולה מהמקום ששם הן זלגו. אבל במשך הזמן אתה תבין שכולם יתומים. אתה לא יחיד. לא מפני שההורים של כולם מתו, מפני שהעולם בנוי ככה שתמיד משהו חסר. תמיד זה כואב ותמיד הגעגוע מציק וכרסם.
אחד רוצה להיות בריאוהוא חולה, אחד רוצה להיות עשיר - ואין לו כסף. אחד רוצה להיות אהוב - ואין לו אהבה. כשאנחנו נלך מחר ברחוב, תסתכל על פנים של האנשים ותגיד לי אתה אם יש שם מישהו שאין לו פצע. תגיד לי אתה מי לא יתום."
מתוך הספר "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" מאת אמנון דנקנר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
