הולך ושוקע

אוי, הנה הבלוג הזה!

המון זמן אני רוצה לכתוב כאן, המון דברים, ואין זמן, ואז הפער גדל ואני מתרחק, ולהשלים פערים...

הולכים ומתארכים.

וכבר לא זוכר את הטייס וטייס המשנה, ולא את מספרי הבלוגים (פעם זכרתי שלושים בלוגים לפי מספרים, אבל רובם סגורים, או מעלים אבק. 9799, 3353 - אלו קלים, אבל היו גם של אריאלה, זו ש, חגית, קפוצ'ון, האחת, עדי, פאצ' ועוד, ועוד...), וכולם עכשיו בוורדפרס וזה

אז בעבודה קקה, מין עסקת ענק שהיתה חלום זהוב, והופכת לעיסה דביקה ולא נעימה, עם מעט מזומנים והרבה התחייבויות, ועדיין היא טובה מהמצב הנוכחי, ויש לי המון לכתוב על המדינה, וברלין מול לפידיזם, אבל מי צריך את החפירה שלי בעניין, ממילא זה כבר דיון עקר, אז רק אכתוב שמי שיכול - שיעוף מכאן, ויפה שעה אחת קודם, כי המדינה הזו לא קיימת בשבילנו, אנחנו קיימים בשבילה, והיא שבויה בידיהם של ברברים חסרי בושה, חסרי אומץ ובעיקר נטולי חזון.

מתארכים, כאמור.

בבית, לעומת זאת, דבש אמיתי, באיכויות שתמיד חלמתי עליהן, ואין טוב מזה. אשתי מהממת, הילדים גורמים לי לדמוע, בחצר שלי אבוקדו שמבשיל עכשיו וטעמו חמאה, ואני חבר קיבוץ ואפילו חבר ו. מינויים, וזה אומר הרבה.

ויש לי משפחה מתפרקת אבל נהדרת, וחברים שקשה לראות אבל הם באמת אחים, כמו שבנט רוצה.

ויש את אנג'י, שאחרי שאוזן מת בשיבה טובה, היא ניצולת בית החולים הוטרינרי, שהגיעה כחושה ושבורת רגל, ועכשיו היא פרינססה בלונדינית. על הדרך, גם פרינססה בלונדינית שהיתה מוכרת כאן פעם כברבי.