כשאני שומרת על זכות השתיקה
אני כמו אומרת "אני אשמה".
רק שלא כמו ולא ממש אומרת.
ובכן,
אני אשמה,
אשמה תחת כנפי הצנעה.
ומעתה, שאשמתי ידועה לכל, נותרה השאלה "משום מה?".
על הפחדים, על שטיפחתי אותם, על שהזנחתי והפקרתי גם לאחר התפכחות.
על זריזות השבר, על השענות על קנה רצוץ, על האמונה. בעיקר על האמונה.
האמונה בזולת, באחר, בכוונותיו וברצונותיו.
על האמונה שדבר אינו יכול לי.
הצלחתי להתגבר על אש, מים ורוח אבל בזמן שהייתי עסוקה בקרבות חיצוניים, נטשתי את הקרב החשוב ביותר - הקרב מול עצמי.
אמת, איש אינו יכול לי מלבדי.
השבר תמיד מונח על השלם, וגם השלם לא תמיד מלמד על סך חלקיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
