אוי שקט. ואני מישל

מולטי-ארוך..

כפיצוי

Seal with a kiss - Paul Anka כשיש (****)

קריאה מהנה!

פרק 82

-"אבל אל תגיד לה יותר דברים כאלה, טוב?" ביקשתי והרמתי אליו את הראש בחיוך קטן, "לא משנה עד כמה אנחנו יכולים לריב, תמיד תזכור שאני חושבת עליך לבד בבית" צחקתי.

-"עשינו עסק" הוא חייך אליי חיוך מסופק והניח את ידו השמאלית על לחיי הימנית בעדינות, מלטף אותה, שנייה לפני הנשיקה.

כעבור שבוע

"אז אני לא מבינה, איפה הוא?" מאיה שאלה אותי והתרוממה בבת אחת מהמיטה, מחפשת את הג'ינס שלה בעיניה.

-"בחדר מיון" מלמלתי בהלם ובהיתי בצג הפלאפון. לא הצלחתי לעכל את השיחה שזה עתה התנתקה.

-"איפה? באיכילוב?" היא התקשרה בינתיים למישהו תוך כדי.

-"כן" לחשתי לה והתיישבתי לרגע על הכיסא, מנסה להתעשת.

26.5.2008, 16:17, יום רביעי, בבית שלי

"מה אתה, דפוק?" הרמתי את קולי על דניאל וזרקתי בכעס את הטוסט על הצלחת, אבד לי כל התיאבון.

-"מיש, תירגעי כבר" הוא חייך אליי חיוך רגוע ולקח את מפתחות מכוניתו מהמתלה, "זה סתם, התערבות שצריכים לקיים, לא יותר מזה" הסביר.

-"התערבות שצריכים לקיים?" נעמדתי והתקרבתי אליו, "לא עברת את כיתה ב'?" התעצבנתי.

-"יש לי קסדה, הכל בסדר" הוא קרץ ובלגן את שערי, שנייה מאוחר יותר הוא כבר היה בחוץ.

יש לי את האח הכי מטומטם בעולם.

בגלל שהוא התערב עם עומרי על איזשהו מאכל לא מוגדר, עכשיו הוא צריך להקיף את השכונה עם האופנוע של עומרי. גיליתי על זה כשדניאל ביקש מעידן את הקסדה שלו.

כעיקרון, אני לא יותר מדי דואגת בקטעים האלה, עידן כבר הצליח להרגיע אותי פחות או יותר. רק ש....

לדניאל, האידיוט הראשי, אין בכלל רישיון על אופנוע!

"תגידי, מה את עושה היום?" מאיה שאלה אותי בטלפון, כמה דקות מאוחר יותר. אני בינתיים ישבתי במרפסת חדרי על סיגריה אחת, התחשק לי פתאום.

-"לא יודעת, דניאל עצבן אותי, נופר בדיכאון ועידן לא התאושש עדיין" התמרמרתי, אני יודעת. אבל פשוט לא היה לי כוח יותר לכלום, הימים האחרונים עייפו אותי.

-"תומר והיא עדיין לא דיברו, הא?" מאיה גיחכה.

-"לא" עניתי ולגמתי מבקבוק הנסטי שהונח לידי, "כמו זוג ילדים קטנים"

-"אולי נזרז תהליכים?" הציעה.

-"לא יודעת אם זה קשור שנתערב" הסברתי, "אולי נצא למסיבה היום?"

-"איזה יום מחר?" שאלה.

-"חמישי, אבל יש חופשת מתכונת" הזכרתי לה בחיוך.

-"מה, עם כל הבנים?" ראיתי בראשי את החיוך הנבוך של מאיה מרוח על שפתיה, "אין לי כוח לכל השיכורים האלה"

-"לא יודעת, לא הספקתי לדבר עם עידן עדיין, הוא באימונים המסכמים"     

-"מה שלומו באמת?" התעניינה, "איך הוא?"

-"בלי מצב רוח" כיביתי את הסיגריה, "אני לא יודעת איך לעזור לו, הוא לא מדבר איתי כמעט" נאנחתי בייאוש.

יום ראשון היה תאריך יום ההולדת של זיו. ומאז עידן במצב רוח נוראי. לא רבנו או משהו בסגנון, אבל בקושי דיברנו בימים האחרונים. אתמול באתי אליו הביתה, רציתי לעזור לו להעביר את הימים האלה, אבל כשהגעתי הוא סילק אותי בנימוס אחרי חצי שעה בטענה שהוא צריך ללמוד למתכונת במתמטיקה המתקרבת.

-"טוב, בואי אליי ונצא לשבת בנמל או משהו" מאיה פסקה אחרי שתיקה קצרה.

-"ביוש" ניתקתי בגיחוך.

נכנסתי להתקלח, התחשק לי לפנק את עצמי במקלחת ארוכה. אחרי חצי שעה בערך יצאתי, ואחרי עוד חצי שעה הצלחתי להחליט מה ללבוש. לבשתי חצאית בצבע כחול כהה מבט סאטן ארוכה, עד הקרסול. היא קיצית כזאת ואני דאגתי שנה שעברה לגזור אותה ברישול מכוון, כך שהיא לא סימטרית בסופה, יש הפרשי גובה מטורפים בין קצה לקצה. מאוירים עליה פרחי-הוואי לבנים כאלה, בסגנון טיפה יפני. איתה לבשתי גופיית סטרפלס אפורה שצמודה על הגוף, יחד עם כפכפים שחורים.

התזתי על עצמי בושם, לקחתי ארנק גדול שחור עם כסף וכמה דברים הכרחיים, ואחרי רבע שעה בערך יצאתי לעבר מאיה.

כשסגרתי אחריי את שער הבית, מצאתי את דניאל ורועי, חבר שלו, עומדים ליד שני אופנועים לא מוכרים.

"מה קרה שנעצרתם?" שאלתי את דניאל בזלזול ושילבתי ידיים. ראיתי שהחברים שלו שעמדו לידם בוחנים אותי עם מבטם.

-"מסתבר שאני לא יודע את החוקים של ההתערבות" הוא גיחך ועלה על האופנוע.

-"מה זאת אומרת?" הנחתי את ידיי על רגליו כדי שהוא לא יברח לי.

-"את לא צריכה לדעת הכל" הוא קרץ לי ובלגן שוב פעם את שיערי בחיוך שובב.

לא היה לי כוח אליו. העפתי את ידיו ממני והלכתי לעבר ביתה של מאיה, מסובבת אליו את גבי. מעצבן!

דפקתי על דלת ביתה של מאיה, עדיין בעצבים מדניאל.

"מיש, מה שלומך?" אמא שלה פתחה לי בחיוך. מאז מותה של יובל, אחותה הקטנה של מאיה, אני יודעת שאמה עוברת משבר לא-קל. שמתי לב שהיא קיצצה את כל שערותיה לחצי-גלח כזה, אחרי שפעם היה לה שיער שופע וארוך.

-"טוב, איך את?" חייכתי אליו חזרה ונעניתי לחיבוק החם שהיא הציעה לי.

-"בסדר גמור" היא חייכה וליטפה את שיערי, "איך גדלת....אני זוכרת אותך ככה קטנה" צחקה וקירבה את אגודלה ואת אצבע המורה לשם ההמחשה, "מאישה בחדר"

-"תודה" צחקתי ועליתי במדרגות לכיוון חדרה.

דפקתי על חדרה, והועיל ולא נשמע שום קול בתגובה, פתחתי אותה בזהירות.

מצאתי את מאיה מתכרבלת בפוך, ישנה מול הטלוויזיה הדולקת כשהמזגן בחדרה פעל. לא ידעתי איך להעיר אותה, אז פשוט קפצתי עליה בבת אחת. שנצחק צחוק מרושע?....

"מה את דפוקה?" היא מלמלה והרביצה לי תוך כדי שינה.

-"קומי כבר" צחקתי ונשכבתי לידה.

-"שנים עד שבאת, עייפת אותי" היא גיחכה והזיזה את עצמה, מפנה לי מקום לידה.

שכבנו על המיטה שלה עד 6 וחצי בערך, כשקיבלתי את אחת משיחות הטלפון הכי מפחידות שאי פעם קיבלתי. אפילו יותר מהתקופה שערבים גנחו לי כל לילה בטלפון.

"מיש, איפה את?" אמא שאלה אותי מיד, לפני שהספקתי להגיד 'הלו'.

-"אצל מאיה, למה?" השתדלתי לא להתפוצץ מצחוק כשמאיה חיקתה את אמא שלי תוך כדי.

פתאום שמתי לב לטון הדיבור של אמא. הוא היה לחוץ, חנוק.

-"תראי, אני לא רוצה שתדאגי" היא הנמיכה קולה, "שום דבר לא ברור עדיין, אנחנו לא בטוחים בדיוק מה ג-"

-"אמא, מה קרה?!" הרמתי את קולי והזדקפתי.

-"דניאל" היא ענתה והתחילה לבכות. אני לא מסוגלת לשמוע את אמא בוכה, זה מטורף. אין דבר יותר מצמרר ומפחיד מלראות את אמא שלי בוכה.

-"מה איתו?" שאלתי מיד. התחילה לכאוב לי הבטן מלחץ, להתכווץ.

-"הוא באיכילוב, במיון, אנחנו בדרך לשם" היא ענתה וקולה נקטע בין מילה למילה ע"י הבכי שהשתלט על מיתרי קולה.

-"מה?!" נעמדתי מיד, "איך הוא הגיע לשם?!"

-"אני לא יודעת עדיין, כשנגיע נדע יותר טוב, התקשרו אליי עכשיו מבית החולים" היא מלמלה ושמעתי ברקע את אבא מקלל את הרמזור.

-"טוב, אני באה, ביי"

-"מה קרה?" מאיה שאלה אותי בשנייה שניתקתי.

-"דניאל, הוא...לא יודעת, תאונה עם האופנוע בטח" מלמלתי חצי לעצמי-חצי אליה והתכופפתי טיפה מהתכווצויות הבטן הבלתי-נסבלות האלו.

"אז אני לא מבינה, איפה הוא?" מאיה שאלה אותי והתרוממה בבת אחת מהמיטה, מחפשת את הג'ינס שלה בעיניה.

-"בחדר מיון" מלמלתי בהלם ובהיתי בצג הפלאפון. לא הצלחתי לעכל את השיחה שזה עתה התנתקה.

-"איפה? באיכילוב?" היא התקשרה בינתיים למישהו תוך כדי.

-"כן" לחשתי לה והתיישבתי לרגע על הכיסא, מנסה להתעשת.

-"עומרי? איפה אתה?" מאיה דיברה בפלאפון והתלבשה בזריזות בינתיים, מאלתרת תזוזה יעילה עם הפלאפון בידה האחת.

-"טוב, אתה יכול לבוא אליי עם האוטו? דחוף"

"מיש פה, דניאל באיכילוב"

"כן, דניאל-דניאל" היא ענתה לו בלחץ ונעלה את הכפכפים בינתיים, מוציאה לי בקבוק קולה תוך כדי מהמקרר הקטן.

"טוב, אנחנו יוצאות, תודה" היא מלמלה וניתקה את השיחה.

-"הוא בא?" שאלתי ונשמתי עמוק בינתיים, מנסה להרגיע את עצמי.

-"כן, הוא יצא עכשיו מהבית שלו" היא חייכה אליי חיוך תומך וליטפה את גבי, מנסה להרגיע.

אחרי עשרים דקות-חצי שעה הגענו לחנייה של בית החולים. עומרי החנה את המכונית שלו בחניה, ונכנסנו במהירות לבית החולים.

אני לא הייתי כ"כ בפוקוס, אז למזלי עומרי לקח את המושכות לידיים. הוא ניגש מיד לדלפק המודיעין, ואחרי מעלית קצרה וכמה מסדרונות ראיתי את אמא ואבא.

הם ישבו על כיסאות ההמתנה, אמא בכתה ואבא חיבק אותה עם יד אחת, נראה לחוץ מתמיד.

"בואי, מיש" אבא הבחין בי מיד וחייך אליי חיוך קטן, מנסה להרגיע את כל הדמעות ששטפו את עיניי. התיישבתי לידו מהצד השני, מתקפלת בעצמי.

-"אל תדאגי, אני בטוח שהוא יהיה בסדר" עומרי התיישב לידי והניח יד אחת על גבי, מנסה לעודד. לא הבנתי למה לא מודיעים לנו עדיין מה נסגר איתו, אם זה היה משהו פשוט היו כבר אומרים שהכול בסדר.

-"איפה הוא עכשיו?" שאלתי את אבא.

-"בניתוח" הוא ענה בשקט.

הרגעים הבאים עברו כמו נצח.

כאילו שהשעון לא זז. כל פעם שהרמתי את ראשי אליו, אחרי שהייתי יכולה להישבע שעברה לפחות רבע שעה, הוא הראה על שינוי של שלוש דקות גג.

"משפחת אגם?" אישה בחלוק כחול יצאה פתאום מאחד החדרים.

-"כן, אנחנו" אבא נעמד מיד וכולנו אחריו, "מה עם דניאל?" הוא שאל.

-"נכון לעכשיו הוא יצא מכלל סכנה" היא חייכה חיוך קטן, "אבל מצבו לא טוב"

-"מה בדיוק קרה לו?" אמא שאלה. הבטתי עליה, היא הייתה חיוורת כמו סיד.

-"תאונת אופנוע" האישה ענתה מיד וגרמה לכל גופי לרעוד מרגשות אשם, "הוא החליק על כתם שמן שהיה על הכביש"

-"אופנוע? מה פתאום אופנוע? הוא בכלל לא נ-"

-"ומאילו פגיעות הוא סובל?" אבא קטע את אמא וחייך אליה חיוך כזה שמנסה להעביר לה לשתף פעולה.

-"הוא פירק את כתף ימין, שבר את יד שמאל ורגל שמאל, הצלע השמאלית שלו נפגעה וניתחנו אותו עם הרדמה מקומית ברגל, רסיס מתכת נכנס לרגלו והיה חשש לפגיעה בגידים. חוץ מזה הכל רק מכות יבשות וכמה תפרים דיי פשוטים" היא ענתה במבט מנסה להרגיע.

-"אוי ואבוי" אמא מלמלה וטמנה את ראשה בין כפות ידיה.

-"הוא ער עכשיו?" שאלתי מיד ומחיתי את הדמעות מפניי, מנסה להתעשת.

-"כן, אל תבקרו אותו אבל כולכם יחד, תתחלקו לשניים" היא חייכה אליי, "וקחו בחשבון שהוא אחרי טראומה מאוד קשה, הוא ייאלץ לעבור טיפולים פיזיותרפיים במהלך החודשים הקרובים, לא קל להתמודד עם תאונה כזאת"

נכנסתי לחדר שהאחות הצביעה עליו, בליווי אמא ואבא. מצאתי אותו שוכב שם, בוכה. אף פעם לא ראיתי אותו בוכה.

הוא היה נראה כ"כ חסר אונים. הפנים שלו היו מלאות בתפרים, רגלו השמאלית הייתה תלויה באוויר על מתלה, והרגל השנייה הייתה חבושה בתחבושות שונות. יד שמאל הייתה בגבס, וכתף ימין הייתה מוסתרת ע"י חולצת ביה"ח, כך שלא הייתי יכולה לראות אותה.

"ילד יפה שלי" אמא רצה אליו מיד ונשקה על ראשו. היא ניסתה לנגב את דמעותיו, אבל בתגובה הוא נרתע לאחור במהירות והביט בה במבט כועס, חודר.

השתתקתי לרגע, בחיים שלי לא ראיתי את דניאל במצב כזה. לא ראיתי אותו בוכה, לא ראיתי אותו פצוע עד כדי כך, לא ראיתי אותו מבוהל כ"כ.

-"איך זה קרה?" אבא שאל אותו והתקדם לעברו, מחבק את אמא ביד אחת.

-"כואב לי" הוא לחש בקול צרוד, חנוק.

-"אתה מרגיש את הרגליים?" אמא שאלה בדאגה.

-"כן, אמא...כואב לי" הוא בכה, "לא יקבלו אותי לטייס ככה" מיד הבנתי למה הוא הגיב בצורה כ"כ קיצונית.

מאז שאני זוכרת את עצמי, דניאל חולם על גיוס לטייס. סבא שלי היה טייס של בריטניה במלה"ע השנייה, אבא שלי היה טייס בצה"ל, ומאז ומתמיד זה היה ברור לכולם שגם דניאל יהיה טייס.

-"אל תחשוב על זה עכשיו" אמא חייכה אליו חיוך שהסתתר מאחורי הבכי, "אנחנו נסדר הכל, אתה תתגבר על זה כמו מלך" היא חייכה חיוך מנסה לעודד. ספק אותו-ספק את עצמה.

-"מיש, מה נתקעת?" דניאל חייך אליי ונשם כמה נשימות עמוקות שקרטעו. ראיתי איך הוא משתדל להשתלט על עצמו, לחזור לעצמו.

-"אתה כזה מפגר" התקרבתי אליו ובחנתי מקרוב את פניו. היו לו תפרים בסנטר, מעל הגבה ובלחי. ועוד שני סימנים כחולים עצבניים.

-"אל תדאגי לי" הוא חייך אליי חיוך מרגיע, "את יכולה להשאיר אותי שנייה עם אמא ואבא?" ביקש, "ולהתקשר לגילי בינתיים? בטח היא דואגת שאני לא עונה לה"

-"בטח" חייכתי אליו חיוך קטן וניגבתי את פניי, מנסה לשכנע את עצמי שהכול יסתדר.

כשיצאתי מחדרו לא ראיתי את מאיה ועומרי, הנחתי שהם הלכו בינתיים לקפיטריה כדי להירגע קצת. התקשרתי לגילי, הסברתי לה מה קרה והרגעתי אותה שהכול בסדר איתו. היא מלמלה משהו על זה שהיא באה וניתקה.

הלכתי לשירותים כדי לשטוף פנים. הסתכלתי על עצמי במראה, נראיתי נורא. הפנים שלי היו אדומות מבכי, ועיניי היו נפוחות. בדיוק כשניגבתי את הפנים עם נייר לייבוש ידיים, הפלאפון שלי רטט בארנקי. עידן, לא הספקתי לדבר איתו בכל הטירוף הזה.

"היי" עניתי אחרי נשימה עמוקה, מנסה לייצב את קולי.

-"מה קורה?" הוא התנשף טיפה, הבנתי שהוא יצא מהאימון. לא ידעתי אם לספר או לא לספר לו על דניאל, לא הייתי בטוחה שהוא מספיק יציב בעצמו כדי להיות איתי. ידעתי שעבר עליו שבוע ממש קשה, לא רציתי להעמיס עליו עוד יותר.

-"בסדר, איך היה באימון?" שאלתי ויצאתי בינתיים החוצה, חזרה למסדרון חדרו של דניאל.

-"מה קרה?" הוא שאל מיד, "למה את נשמעת כאילו בכית?"

-"דניאל" מלמלתי והתאמצתי בכל כוחי לא לבכות שוב פעם.

-"קרה לו משהו?"

-"אני בבי"ח, הוא עשה תאונה עם האופנוע של ההתערבות" והנה הבכי חזר. כ"כ דאגתי לו, פחדתי ממה שיקרה לו. כל הגוף שלו היה מלא בתחבושות, זה היה נוראי לראות אותו ככה.

-"מה?!" עידן הרים טיפה את הקול, "למה לא התקשרת להגיד לי? ממתי את שם?" הוא המטיר עליי שאלות.

-"שעה, קצת יותר" עניתי בקצרה ונשענתי עם גבי על הקיר בסוף המסדרון, זה היה חלק מבודד, לא ראיתי שם אף אחד.

-"תנשמי עמוק ותירגעי, אני כבר בא" הוא ענה מיד.

-"אני מפחדת" לחשתי לו והחלקתי עם גבי על הקיר, מיואשת.

-"אל תדאגי, לא משנה מה קרה לו – הוא חזק והוא יעבור את זה" עידן ניסה להרגיע אותי.

-"הוא מלא במכות, והוא בוכה" לחשתי שוב פעם. לא הצלחתי להתאפס על עצמי, זה היה נוראי.

-"מיש, די...אולי תלכי קצת לקפיטריה? להירגע עד שאני אבוא?" הציע.

-"אני לא רוצה" עניתי לו בבכי חלש, ברגע הזה כ"כ רציתי שהוא יגיע כבר ויחבק אותי. הרגשתי כזאת בודדה, לא ידעתי איך להתמודד לבד עם המצב.

-"איפה את? באיכילוב?" הוא שאל בשקט.

-"כן, במיון" נשמתי עמוק וניסיתי לחסום את הבכי.

-"רבע שעה אני שם" הוא ענה מיד, "לכי בינתיים לשתות משהו"

-"טוב, תודה" חייכתי לעצמי חיוך קטן, מאולץ.

"מיש, אל תדאגי" מאיה התיישבה לידי אחרי כמה דקות. לא שמתי לב בכלל שהם חזרו.

-"ההורים שלך איתו?" עומרי התכופף מולי ושאל אחרי כמה רגעים שלא הגבתי. הוא הניח את כף ידו על לחיי וניגב את דמעותיי, מחייך אליי חיוך מודאג שמנסה להרגיע.

הנהנתי לחיוב ובדיוק דלת חדרו נפתחה, אמא ואבא יצאו משם במבטים מודאגים.

מאיה ועומרי נכנסו אליו עם גילי שהספיקה להגיע בינתיים מבלי ששמתי לב. הם הסבירו לי שבגלל שאין לדניאל רישיון לאופנוע לא בטוח עד כמה הביטוח שלו מכסה.

(****)

הוא כזה מפגר שבא לי להרוג אותו. מה הוא חשב לעצמו? מסתבר שהם שינו את ההתערבות לרייסים בשכונה עם האופנועים, כמו ערסים בני 14.

הם גם הסבירו לי שלא יודעים אם הכתף שלו תצליח להחלים, ושיכול להיות שהוא יצלע קצת ברגל ימין תמיד, בגלל רסיס המתכת שחדר לגופו.

דיברתי איתם כמה דקות, עד שראיתי את עידן מתקרב לעברנו לבוש בג'ינס וטי-שרט, עם שיער רטוב ותיק הכדורסל מושען על כתפו.

"אני כבר באה" חייכתי חיוך קטן להורים, מכריחה את עצמי להתאפס כדי לא להדאיג את עידן.

"אני רוצה שתלכי" אמא חייכה אליי חיוך עצוב, מבעד לכל הדמעות שכיסו את עיניה בשעות האחרונות, "לכי איתו, אל תהיי פה"

-"מה אם יקרה לו משהו?" שאלתי ותליתי עיניים מקוות באבא, מקווה שהוא ירגיע אותי, ישדר ביטחון.

-"יש רגעים בחיים שצריכים להתפלל" אבא ענה לי.

הבטן התכווצה לי מפחד, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. בכמה שעות אח שלי הפך מהבחור הכי בריא בעולם, לבן אדם פצוע בכל חלקי גופו.

"היי" שמעתי את עידן מאחוריי ושנייה אחר כך הרגשתי את כפות הידיים שלו מונחות על כתפיי, מעסות אותן קצת. באמת שאני אף פעם לא אצליח להבין איך הוא תמיד יודע איפה לגעת בי, זה לא ייאמן.

-"היי עידן, מה שלומך?" אבא חייך אליו חיוך קטן והרים את ראשו לעברנו, אבא ואמא ישבו על כיסאות ההמתנה ואני עמדתי מולם.

-"בסדר, מה שלומכם? אני יכול לעזור איכשהו?" הוא שאל בשקט, בטון הדואג שלו.

-"האמת היא, שעוד חמש דקות, ב8 וחצי, סוגרים את האפשרות לביקור החולים" אבא הסביר, "ואני ממש אודה לך אם תוכל לקחת את מיש קצת אליך, אני לא רוצה שהיא תבלה פה את הלילה"

-"אבא, אני לא הולכת" פסקתי ושילבתי ידיי, "אין מצב, מה אם יקרה משהו?"

-"לא יקרה שום דבר" אמא חייכה אלינו חיוך וקינחה קצת את קצה אפה, "תלכי לעידן, אני לא רוצה שתהיי פה בלילה"

-"ואיפה מאיה?" שאלתי.

-"עם עומרי, דיברנו איתו, הוא יחזיר אותה הביתה" אבא חייך אליי, "אתה מסכים לשמור עליה קצת?" פנה לעידן.

-"בטח" עידן גיחך וחיבק אותי מהצד, מצמיד אותי אליו מגבי התחתון.

"מה קרה לו?" עידן שאל אותי אחרי כמה דקות, בסופו של דבר הסכמתי ללכת לעידן אחרי הבטחה מההורים שהם יתקשרו אליי אם יהיו שינויים. והבטחה שלי לדאוג לאסוף את טל מביה"ס בצהריים, היא ישנה אצל חברה שלה.

שנינו הלכנו לעבר המעליות, הוא חיבק אותי חזק, מצמיד אותי לריח הטוב שבקע מחולצתו.

סיפרתי לו הכל, על כל הפציעות והפגיעות השונות. עד שהגענו לחנייה, ועידן הוציא מכיסו מפתחות שפתחו את הטומקאר של תומר משום מה.

"איפה האופנוע?" שאלתי בחוסר הבנה והודיתי לאלוהים על העובדה שהאופנוע לא נמצא באופק. כל הדרך לחנייה חשבתי איך להגיד לעידן שאני רוצה לחזור במונית.

-"תפסת אותי אחרי אימון" הוא חייך ופתח לי את הדלת, קד לי קידה.

-"מה הקשר?" צחקתי והתיישבתי אחרי שבלגנתי טיפה את שיערו בזמן הקידה, כאות לתודה.

-"לא הייתי עם האופנוע, אז לקחתי מתומר את הטומקאר כי מיהרתי" הסביר והתיישב לידי בינתיים.

-"אתה יודע בכלל לנהוג על זה?"

-"שכחת שאת מדברת עם נהג טיולי ג'יפים, הא?" הוא קרץ לי ויצא ברוורס מהחנייה.

הנסיעה עברה ממש מהר, חוץ מהעובדה שכל הדרך עידן הפעיל דיסק רמיקסים בפול ווליום, כמו איזה מתלהב. לא היו לי מספיק אנרגיות כדי לרדת עליו, אז החלקתי את זה.

"את רוצה לאכול?" הוא שאל בשנייה שנכנסנו לבית שלו. כל האורות היו כבויים, אז הוא הדליק אותם והפעיל את המזגן.

-"אתה לבד בבית?" שאלתי כשהוא כיוון את האזעקה.

-"כן, שירי יצאה וההורים אצל סבתא שלי" הוא חייך אליי והתקדם לכיוון המטבח.

-"עידן, מה אם הוא לא יצליח ללכת יותר?" שאלתי אחרי כמה שניות. נשענתי על השיש במטבחו בזמן שהוא הכין לעצמו חביתה בפיתה.

-"הוא יצליח, אין סיבה שלא" הוא הסתובב אליי בזמן שהוא שטף ידיים מהריח של הביצה. זה איזה ג'וק שיש לשנינו, אני לא מבינה איך בני אדם לא קלטו עד כמה ביצים זה דבר מסריח.

-"הרופאים אמרו שלא בטוח" מלמלתי והרגשתי איך העיניים שלי נוצצות מדמעות. לא ידעתי מה יותר משפיע עליי, המחשבות על מה יקרה לדניאל, או המצפון ורגשות האשמה.

-"דיי, אל תבכי" הוא חייך והתקרב אליי אחרי שהוא ניגב ידיים, "את תראי שזה יסתדר, אני בטוח שיהיה בסדר" הרים את ראשי אליו וליטף את לחיי טיפה, מנסה להרגיע.

-"כואבת לי הבטן" חייכתי חיוך מיואש והנחתי יד אחת על בטני, ההתכווצויות האלו לא הרפו ממני.

-"אל תדאגי, תכף אני אדבר איתה וארגיע אותה" עידן קרץ לי והניח יד אחת על בטני התחתונה. הוא נתן לי נשיקה קטנה על השפתיים וחזר לעבר הכיריים, הופך את החביתה שלו.

למרות שבד"כ אני לא חופרת לכן יותר מדי,

חשוב לי משפט אחד, מרשות?

ידיד מאוד טוב שלי נפגע לא מזמן מתאונת אופנוע, והפרק הזה מבוסס על מה שקרה לו.

לכל השואלות במייל - לא, אח שלי לא נפגע מזה במציאות.

אני רוצה לפקוח לכן את העיניים, בבקשה תיזהרו.

תשמרו על עצמכן, בייחוד בקיץ כשרובנו מרבים להשתטות.

מקווה שאהבתן :)