Highway To Hell

טקסטורות דומות ברקעים חולפים.

האם זאת את

הקוראת מבעד צלחת ריקה,

האם המילים כבדות מלצאת מפיך

חרף זאת את

אוי, כיצד הינך משתמשת באותם

אותם תעלולים חבוטים ונדושים.

הם נמאסים.

זו לא צרה לדורות ולא אחרי המבול, ובכל זאת זה

זה מה שמציף כרגע את היישות,

אותך המבולבלת שלך.

האם חוסר המטרה

דוחק

לפתוח במירוץ

 השנים המבוזבזות,

את יודעת, את כלום בלעדיו

ההוא ללא הסוף.

מערבולת בשחור לבן.

אולי

סיום הפסיכומטרי

הוקיע ממך

את הכוחות

שתקת, בלעת, טרקת,

בכית, אוי, כמה בכית ורצית

והנה, שבה

שבת לסורך.

לכי תסבירי לאולם מלא כיצד הינך

ריקה כל כך.

השאלות נירות כחצים מורעלים, קרביים נשפכים, צעקות מהדהדות,

תשובות הם רוצים, מושכים מכל עבר, שורטים; קורעים,

מלגלגים ומשתקים, דורכים משני הכיוונים,

בלתי מזויינת, משותקת, מעורפלת

מחכה כך, נרעדת.

בלילה את נעטפת בחרדה מעוורת ושמה ראשך בכר האימה השוקקת.

דמך נשאב,

חיוורת ומבועתת.

כתפייך לא פעם נכשלו בנשיאת המועקה

ורצית לשים סוף להכל.

זוכרת, גם אז מכרת נשמתך,

כל פעם מחדש,

לאשמדאים מתועבים

הם גילפו עורך, קימטו דמותך,

נשארת ללא הברה, עירומה וחשופה.

תראי, תראי מה עשית, מטומטמת,

כמה בלגן את מותירה. סדרי

סדרי בחזרה בחזקה בחרדה

את כל התיבות בעלות הבריח,

אותם את מנסה וכושלת להבריח.

מספרי ברזל, המפתחות כבדים

הם מפוזרים בכל מקום,

רותחים, להוטים, צורבים עורך

זה כואב. זה כואב מידי.

קחי,

קחי עוד כדור

והמשיכי לסדר ולערום.

להסתיר ולהחביא,

זיכרון ועוד זיכרון.

הרכיבי דוק שילך ויתעבה,

בועה בינך ובך.

נקי את

הבלגן, טאטאי את

האבק, דבר לא מתיישן כאן,

בלבך הזמן מכבר נעצר.

אסור לך

לעצור, הזמן מתקתק וליבך

הולם ופועם, נשנקת.

חותמת כרטיס ועובדת, 

מצולקות, רועדות, סוערות,

יידיך הן.

נשטפת המועקה כגשם,

בכי תמרורים.

הציצי שוב, וראי,

ראי מה,

מה עשית.

את נשטפת למערבולת,

מנסה שוב ושוב למצוא במה

להאחז, נוכחת לעובדה

שאין. מעולם לא היה.

ואז, ואז את

מחליקה

נבלעת,

אל פי המפלצת.

האם זו, את

מפחדת יותר מידי,

עטופה לך בשדים של עצמך, חושבת

יותר מידי, על מה שהיה, על מה שעכשיו,

מאוכזבת, תמיד מאוכזבת. מבודדת

את עצמך מכל וכל, עד

המינימום ההכרחי, דקה. את לא

חוזרת בחזרה, את רק מבקשת

להמשיך הלאה, אך מוצאת שלא

זזת, לא זזת ולו אמה. נתקעת על אותו

כתם בקיר,

על אותה

סימניה באותו עמוד,

ספר

חבוט, על חפצים הגונזים

אבק, בדיוק

כמוך. בבבואה את שונה,

אותם תווים, קורות ייסוד ישנים,

אך,

תמיד ניתן לזהות ייאוש בעיניים

חלולות. המשיכי לברוח,

כן, את תמשיכי.

שוב אותו

לחן ישן נושן, מתנגן לו

בשאט, אך, אינך כבר מאזינה לו,

התיבות נפתחות,

נזרקת לזיכרונות, אשר נערמו

להם, נופלת, הם

רצים ומתפוגגים לבאים,

דם זולג, מיטה קשורה,

כדורים בטורים,

הקאה וחתכים,

הם צפים ושוקעים.

אולי, את חושבת יותר מידי,

את מתקיימת, אולי,

טיפה פחות מידי.

מה קרה, שככה

נעלמת?