כשאני מביטה בים,
אני רואה נצח.
כמעט כמו ללכת לאורך החוף,
בזמן שהרגליים "טובעות" בחול,
וזה לא נגמר.
ובזמן הזה,
המחשבות היחידות הן,
הסוף.
כי הייתה לי התחלה טובה,
ונסגר לו מעגל.
ועכשיו זה הסוף.
כל מה שהחזיק לא מחזיק יותר.
כל החיוכים, היציאות, האנשים,
הם נשארו שם,
בחודשים הקודמים.
זה פשוט לא נכון. אין הגיון..
להכיר את הלא נכונים,
לשבור את החזקים,
לאהוב את המכאיבים,
לסמוך על הפטפטנים,
לבכות בגלל הפוגעים.
ובסוף להפסיד את הנכונים.
זה פשוט לא מסתדר.
למה ציפיתי...?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
