נמאס לי לבכות.
אני רוצה לדבר עם אנשים, ולדעת שהם שם בשבילי.
אני לא יכולה תמיד להיות שם. כי גם לי קשה וגם לי יש רגשות. קטע מוזר כזה.
אבל לא נורא בזמן שכולם פותרים איתי דברים לי יש כרית גדולה וצבעונית.
אני לא יכולה ככה יותר.
מתפוצץ הראש.
והכל על הזין.
כי לריב, אין לי כוח.
אני לא ילדה אומללה שמשעמם לה.
ולצעוק או לכעוס גם אין לי כוח.
אז אני ניסיתי.
ועכשיו, ויתרתי.
הזמן יעבור ואנשים לא יזהו אותי.
אף אחד לא יידע למה.
חודש! יש לי חודש.
אנשים רוצים לראות מה הולך, הם יראו.
אני לא מפחדת.
אני רק לפעמים דואגת.
לא מפחדת- כי אין לי מה לאבד. בדיוק כמו שאני באה ככה גם יכולה לקום וללכת.
לפעמים דואגת- כי אני אדם רגיל. שבדיוק כמו כולם מתרגל לאנשים ולסביבה מסוימת.
זה מספיק הוגן.
ואם אני נפגעת- זוהי רק צביטה קטנה ודמעות פה ושם.
כמה שזה עצוב, אבל זה לא מעניין כבר.
סופ''ש הזה הצליח לבלבל אותי.
תמיד הייתי צופה מהצד. כנראה שהגיע הזמן להתערב קצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
