רגע,רגע,רגע תעצצצצרו!
אני כותבת בלוג!
אני!
שאמרתי שבחיים אני לא אתקרב לדבר הזה.
כנראה שבאמתתתת התחרפנתי.
ואיך לא
משבועיים מעיקים,קשים מנשוא,של שהייה מחרפנת בבית.
כן כן הצד המלודרמטי שלי יוצא, אולי אני אהיה בסוף שחקנית.
מה אני עושה פה בכלל? אהה כן,
אני צריכה מישהו,שיעזור לי בלי לשפוט,שיבין,הקייים מישהו כזה בכלל?
כמה אבסוורד.
חשבתי שאני חזקה
אבל הכול מתפורר לי.
יש לי המון חברות,מוקפת אנשים ועדיין לבד, נישמע קיטשי, אך זה אמיתי. יותר מידי אמיתי.
מכירים ת'תחושה,את האפסיות שאופפת אותכם שכל מה שלא תעשו מתפקשש,לכאורה יש לי הכול,משפחה,ציונים,חברים,מראה.
אבל עדיין ריקה.
לפעמים אני תוהה
האם אני זו שמכניסה את עצמי לכל הסרטים,הדיכאונות,המחשבות והתיסכולים האלה,האם נוח לי להרגיש כך? שמא עושה אותי מיוחדת.
אף אחד לא יציל אותי הלילה
זה רק אני והכאב.
ובנימה אופטימית זו, אני אסייים
פוסט הזוי לא כן?
אבל , היי, כולם מתחילים מאפס.
מייה.