פתחתי את הבלוג הזה [3 דקות שאני נתקעת ומחפשת מה לכתוב] כי לאחרונה הרגשתי שהבלוג הראשון [טכנית שני, אבל לא חשוב] שלי די ממצה את עצמו. כמובן שאני לא אפרסם אותו פה, אני רוצה שהבלוג הזה יהיה סודי כדי שהחברים שלי לא יידעו במקרה שמישהו יגיע לכאן.

אני כבר תקופה מריצה מחשבות בראש לשנות את המספר של הבלוג ההוא, אבל חשבתי שיהיה קל מאוד למצוא אותו בחיפוש ולהגיע אליו, ואז במקרה הכי גרוע אם יחזרו אחורה בזמן ויגלו שזו בעצם אני. כך שאין טעם וזה לא יעיל.

באמת שזו הייתה תקופה ארוכה של התלבטויות, אבל למעשה היום דיברתי עם חברתי הטובה, מור, וזו אמרה שרק למען הזיכרון, התמימות וכל העבר הלא-כל-כך-רחוק כדאי להשאיר את הבלוג. לא שחשבתי לסגור, אבל בכל זאת, כל כך הרבה פוסטי תמונות ונוסטלגיות. נראה פתאום בזבוז. ככה שיצא שהבלוג ההוא יהיה הבלוג השמח שלי, בלי הצרות, התלונות והטענות שלי לגבי כל העולם ואחותו, לעומת זה, שבו אני אחלוק מחשבות, רצונות. בקיצור, הוא יהיה ההיפך.

במקרה נפל הגורל על היממות האלו, ושמתי לב לפני כחצי שעה שהתאריך היום/אתמול/מחר הוא לא אחר מה22.10, הרי שהיום למחרת זהו תאריך כה חשוב ומשמעותי עבורי.

הסיפור כל כך ארוך, מסועף, מבולגן ובעיקר שייך לעבר.

לכן לא אכתוב עכשיו כלום לגביו, רק אוסיף את הטקסט הזה, שרשמתי לפני קצת פחות משנה [אחרי האירוע]:

"חופשת סוכות.

23.10.05.

לילה שאני בחיים לא אשכח.

לילה שהתחיל בהיסוס,

ונגמר בדמעה.

מור, עמרי, אתה ואני.

חן הצטרפה יותר מאוחר.

יצאנו לבית הספר היסודי.

לחשתי למור לגבי עניין ההתוודות והיא קיוותה שאצליח למצוא זמן מתאים ואיחלה לי "בהצלחה".

ב01:45 בלילה התחלנו לחזור לכיוון איזור המגורים של רובנו.

עמרי הלך הביתה.

רמזתי למור שאני מתכוונת ליישם את זה.

היא עכבה את חן ליד הבית שלה.

אתה אמרת שאתה רוצה ללכת לבית שלך, שאתה צריך לחזור מוקדם.

הצעתי ללוות אותך.

הסכמת בלי לחשוב יותר מדי, הרי מה כבר יכול לקרות?

הייתי עייפה וערנית בו זמנית.

הרצתי אלפי מחשבות בראש, שכאב לי מאוד.

כל הדרך אמרתי לך שאני צריכה לומר לך משהו מאוד חשוב.

שלא סובל דיחוי. שאני חייבת לומר.

הגענו ליד הבית של גבי.

אמרתי לך לשבת.

לא הבנת כלום.

ניסית לנחש.

אמרתי לך לומר לי "שלוש, ארבע ו.." ואני פשוט אומר את זה.

כך עשית.

בבוא העת פתחתי את הפה ולא יצא שום הגה.

הרגשתי כמו מפגרת שמשחקת איתך.

ואתה עדיין לא הבנת.

זרקת איזו בדיחה טיפשית על עמרי.

בקושי הקשבתי לזה.

לא זכור לי בכלל מה אמרת.

ואז דחקת בי לומר לך כי היה לך קר.

לסיים עם זה.

אמרתי לך שתדע שאחרי שאני אומרת את זה אני ישר חוזרת למעלה, למור. כי היא מחכה לי.

החלטתי באמת לסיים עם זה.

לקחתי נשימה ארוכה.

עצמתי עיניים.

"אני אוהבת אותך"

צמרמורת.

פקחתי את העיניים.

ראיתי אותך עם העיניים הגדולות שלך בוהה בי במבט חסר רגש.

לא הלם, לא שנאה, לא הפתעה, לא שוק.

ואפילו גם לא אהבה הדדית.

ואז ברחתי.

לא יכולתי להתמודד עם הבושה, עם המבוכה.

רצתי כמה מטרים.

הסתובבתי לרגע.

ראיתי אותך עדיין עומד שם.

מנסה לעכל, ככל הנראה.

הסתכלתי עליי.

ניסיתי לחשוב בין הבלבול מה עובר לך בראש.

צעקתי בקול רועד "לילה טוב".

המשכתי לרוץ בלי לחכות לתשובה.

הסתובבתי בשנית ואמרת "לילה טוב".

רצתי הכי מהר שיכלתי. למרות העלייה הגדולה המשכתי.

הגעתי לבית של חן.

היא ומור שוחחו.

נפרדנו מהר מחן.

התחלנו ללכת.

מור רצתה לדעת מה קרה.

התיישבנו על ספסל ברחוב.

פירטתי וסיפרתי מההתחלה עד הסוף.

כל מה שקרה ברבע השעה האחרונה.

מור ניחמה אותי.

שאלה איך הגבת, אם בכלל בכלליות או אם היה לך בכלל מתי.

ניסתה להבין, לעזור, לתמוך, לייעץ.

כשסיימתי היא אמרה לי לשלוח לך SMS.

היססתי. חשבתי שאני אצא יותר מטומטמת ממה שאני כבר.

הקשבתי לה בתוך חוסר אונים.

"מה אתה חושב על זה?", הקלדתי.

"סבבה", ענית אחרי מספר דקות.

"זה הדדי?", שאלתי בטמטומי.

ולא ענית.

חיכינו וחיכינו.

במתח, בציפייה.

מור אמרה לי להתקשר.

חשבתי שלא כדאי להציק, אבל נו, מילא, אני חייבת לדעת.

הסקרנות הרגה אותי.

אז חייגתי.

צלצול.

שניים.

שלושה.

ענית.

"הלו?", אמרתי.

לא הגבת.

"נבו?", גמגמתי.

"כן?", ענית בקול מוזר.

"מה אתה אומר על זה?"

"לא יודע"

"זה הדדי?"

לא השבת.

"אוקע, הבנתי"

הסקתי כבר לבד שלא.

צבט לי בלב.

ואז אמרת באופן מפתיע:

"רק שתדעי שאני ממש ממש ממש ממש ממש ממש מחבב אותך"

עלה בי חיוך קטן.

"אבל..?", השבתי בציפייה עיוורת.

ולא ענית.

"אוקע, הבנתי. לילה טוב"

וניתקנו.

02:15 בלילה.

מור הציעה עוד לפני שאם יקרה משהו מבאס אני אוכל לישון אצלה.

וזה מה שעשיתי, בהתאם לאירועים.

התחלנו ללכת לכיוון ביתה.

שתקתי.

בכלל לא יכולתי לדבר.

מור ניסתה לעודד אותי.

ממש כמה מטרים אחרי תחנת הדלק קיבלתי SMS ממך.

"אל תרגישי רע. אני אתנהג אלייך רגיל כמו עד היום. ואם את לא רוצה אני לא | אספר לאף אחד, טוב?"

עניתי: "תודה, ואני ממש מצטערת על הכל."

כעבור 6 דקות ענית: "אין לך על מה להצטער, זו אשמתי שאת במצב הזה. סליחה ולילה טוב :-( "

"שוב תודה, לילה טוב!"

הגענו לבית של מור.

היא שמה לי סרט. צפינו קצת.

מור נרדמה.

כמובן שאני נשארתי ערה עוד שעה וקצת.

בכיתי כל הלילה, ישנתי צמוד עם גליל נייר טואלט.

למחרת קמתי בדיכאון.

מחרתיים בבית הספר לא יכולתי להיות בקרבתך.

חשבתי שאולי בכל זאת סיפרת לאחד מחברייך כי דבר כזה קצת קשה נפשית להסתיר.

לא הכרתי אותך מספיק טוב כדי לדעת שאני יכולה לסמוך עליך בעיניים עצומות.

שישה ימים אחרי אותו ערב היה לך יום הולדת 15.

הגעתי לבית הספר מוקדם מהרגיל במיוחד בשבילך.

לא ראיתי אותך בשעתיים הראשונות.

בהפסקה הגדולה ירדתי למטה כהרגלי, אבל לפנייך.

הלכתי לחצר וחיפשתי אותך.

לא מצאתי.

הלכתי לעשות סיבוב בבניין ולברך אותך.

נכנסתי לשם, עליתי במדרגות הקרובות, משמאל.

בדיוק ירדת.

רצת משום מה, רדפת אחרי מישהו או שמישהו רדף אחריך.

עליתי חצי גרם. ראית אותי.

אמרתי "מזל טוב" ולא ענית.

התעלמת.

ולא הבנתי למה."

הבטן מתהפכת לי, למרות שהמצב אצלי כל כך השתנה..

ולטובה.