זה מה שגיל 50 וחצי מביא איתו.

שלושה ימים היא שכבה חולה בבית, בסלון.

והמחשבות האגואיסיטיות היחידות שעברו לי בראש היו "למה לעזאזל היא מונעת ממני לראות טלויזיה?".

אתמול היא הייתה בבוקר אצל הרופאה ביישוב וזו אמרה לה שעליה ללכת כמה שיותר מוקדם למיון.

אני תכננתי לנסוע לעבודה איתה ב8 ועשרים אז זה הסתדר והיא נסעה לבית חולים.

ערב לפני היא רבה עם אחותי, ובבוקר היא הייתה קצת מתוחה ועצבנית.

התחילה לקטר על הדברים הקטנים ואני, כהרגלי, לא עניתי, לא הגבתי.

אני משתדלת למנוע ריבים.

בנסיעה היא פשוט התחילה לדבר איתי על מה שהרופא הזה אמר, ומה מתוכנן לה אחרי שהיא שמה אותי בעבודה.. ואז העלנו את חברה שלה שליוותה אותה ליום הארוך הזה. הן התחילו לקשקש על הא ועל דא. דיברו על הטיול לארה"ב שיהיה במרץ [8 ימים בית ריק, אני ואחותי בפארטייה..] ואז על כל המדינות, אמא התלהבה עם הידע שלה.

אחרי זה עברו לנושא של היום, מה הן יעשו וכמה הן יסבלו במבנה הזה שנקרא בית חולים [כמובן עם צחוקים, אווירה חיובית קצת..]..

ואז

הפסקתי להקשיב להן

וחשבתי איך יהיו חיי בלי אמא.

למרות הריבים ולמרות מה שהופך באמת לשנאה מיום ליום..

וזלגו דמעות.

והייתי בהלם מעצמי.