לשנינו אין הרבה ברירות.

זה לא שיש תור של בנים שרוצים אותי (אולי פעם היה למשך זמן קצר מאוד מאוד),

ולו? בכלל. לא היה, אין וגם לא יהיה.

זה כאילו שאני מתפשרת עליו. עושה לו טובה.

אבל אני נהנית מזה.

אולי הוא צדק כשאמר "אולי את רק מחפשת קשר?".

זה ממש מטומטם כי הוא לא כזה מיוחד.

גם אני לא, אבל הוא פחות.

הוא פשוט לא הטעם שלי, אז מה פתאום החלטתי ללכת דווקא עליו?

היו כל כך הרבה בנים אחרים לפניו ועוד יש עכשיו בו זמנית, ואני מוותרת כי אני איתו. כי זה לא אנושי לבגוד (למרות שתכלס מחשבה או פנטזיה נחשבת בגידה).

לפעמים, המשפטים שהוא מוציא, איך מדבר על בנות אחרות, אין לו בושה.

אני לידך, למה אתה מדבר על הבחורה הכוסית ברמזור?

איך יצא מצב שלבחורה שאהבת פעם ולא היה לך מספיק אומץ בשביל להגיד לה שאתה אוהב אותה בכלל יש יום הולדת ביום שישי ואתה מעדיף ללכת אליה ולא לישון אצלי?!

מה אני מפספסת פה?

אולי לצאת מזה?

אני לא יכולה, אני חייבת את זה לעצמי.

לא לעזוב, לא לעזוב, להישאר, לקבל אותו, הוא טוב בשבילי.

אסור, אסור, אחרת החודש פלוס שבוע הזה יהיה לחינם.

יהיו חרטות, ואני לא אוהבת חרטות.