נפגשנו בחנוכה שעבר לטיול בן 4 ימים. בערב היום הראשון נדלקתי עליו. חשבתי שהוא לא ישים עליי [מחסור בביטחון עצמי כנראה בגלל הקודם]. והוא דווקא כן. בנסיעה הארוכה דרומה דיברנו כל כך גלוי ופתוח.

בערב השני ישנו באוהלים.

אני וחברה שלי נתקענו בלי שמיכה אז כל אחת פרשה לאוהל אחר.

הוא הציע את עצמו.

שנינו, באוהל, לבד.

במשך שעה. רק דיברנו. בחושך.

לא קרה כלום.

אבל רציתי. ולא העזתי. לא הייתי בטוחה.

בלילה באו עוד כמה בנים אז גם לא קרה כלום.

לבסוף, ביום האחרון, חזרנו לאיזור המוכר, ירדנו מהאוטובוס, הוצאנו את התיקים ובאנו להיפרד.

ואני חושבת שהתנשקנו. היה שם משהו לא ברור.

וכבר לפני החלפנו מספרי אייסיקיו.

חזרתי הביתה בעננים. לא הפסקתי לחייך, אחרי כל כך הרבה זמן. שנה אולי, שנה וחצי. של סבל ובכי, ובכלל היה דיכאון לא נורמאלי.

דיברתי איתו למחרת בערב.

ממש מפתיע, יש לו חברה.

קשה לי להמשיך.

די להכאיב לעצמך, ילדה.

תשכחי, את במקום אחר עכשיו.

מקום יותר טוב. עם רגש הדדי.

מספיק, תנוחי מהזכרונות האלה.