שיעזבו אותי.

פוגעות, מתעלמות, דורכות, מועכות,

אני מצייצת והנה הן שמו לב שהן הכאיבו.

לא כמה ולא איך.

אין הבנה, אין הסכמה.

וזה יימשך כי הן נעולות.

ובחיים לא יבינו שזה לא עובד ככה, שלא משאירים חברה מאחור!

אני חייבת להן משהו ולא יידעו אותי?

הן נעלמות, שוב, לחודשיים.

אני מתקשרת, מחפשת, עושה טובה, מקשיבה לעצות שלהן,

ואחרי זה עוד אני אשמה.

ולא רק זה, חזרנו לבית הספר.

ואני מוכרחה לקבל איבחון לאיכסטוריה כי אם לא, לא משנה כמה אלמד ואחרוש, שוב אקבל 64 כמו שנה שעברה.

אז אמא מתעצלת ואבא לא מעורב כמעט, כמו תמיד [חוץ מהבחינה הכלכלית, כמו תמיד] ואני שוב נכשלת והכל מתפקשש. כמו שציפיתי מלכתחילה. ובכל זאת, למרות הכל, אני לא עושה כלום.

מטומטמת, תפסיקי לבכות בכיתה, תפסיקי.

את חזקה, את לא חוזרת לשנה שעברה, לבכי, לדיכאון, אסור לך, די.