שאני בוכה ומוציאה הכל תוך כדי שעוברות לי טריליון מחשבות בראש.

על הישן ועל הנוכחי ועל מה שהיה ביניהם.

על השאלה אם יכול היה לצאת משהו, זה משגע אותי.

הראש שלי מתעסק בזה כל הזמן.

כל יום אני רואה אותו ותוהה מה עובר לו בראש כי אני כבר לא יודעת.

באמת שאני לא יודעת, ואני לא בטוחה אם אני רוצה לדעת.

אני מפחדת כל כך לגלות שזה נכון ואמיתי כי אז הכל התפוצץ ויהיה רע.

למען האמת, רע כבר עכשיו.

תמיד רע.

אף פעם לא טוב לי.

וכנראה שאף פעם לא יהיה כי הספק הזה תמיד ינשוף לי בעורף.

מחר סילבסטר.

לא ראיתי את חבר שלי כבר שבועיים והוא לא מתאמץ להתקשר אפילו.

נמאס לי מהיחס הזה, אני שוקלת לגמור הכל.

אבל יהיה לי קשה ואני אתחרט על זה.

אז לא.

אבל אוף, הוא כל כך מעצבן אותי.

ההתנהגות שלו.

זה כאילו הוא שכח אותי לגמרי ולא אכפת לו.

ומה לא עשיתי בשבילו?

נתתי את הנשמה שלי.

כפויות טובה.

אני מחפשת אותו ימים והוא לא טורח לסמס לי.

מחר אני כל כך הולכת לחפש מישהו להתמזמז איתו.

[יצר הבגידה רותח לי בקרביים.

למה?]